M1 גאראנד הוא רובה חצי-אוטומטי (טוען כדור חדש אחרי כל ירייה באופן אוטומטי) שהפך לרובה השירות העיקרי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הרובה נוסח על ידי ג'ון גאראנד, מהנדס נשק קנדי, בנשקיית ספרינגפילד של הצבא האמריקאי. המטרה הייתה להחליף את רובי הספרינגפילד הבריחיים ממלחמת העולם הראשונה.
התכנון החל בשנות ה-20. בשנות ה-30 גאראנד רשם פטנט ושכנע את הצבא לאמץ את הנשק, אך שינויים בקליבר (גודל התחמושת) ובעיות אמינות עיכבו ייצור עד 1939. המוצר הסופי היה רובה מופעל-גז, עם מחסנית פנימית של שמונה כדורים (מקום אחסון הכדורים בתוך גוף הרובה).
הייצור ההמוני החל רק עם כניסת ארצות הברית למלחמה. בתחילת המלחמה היו עוד חיילים עם רובי ספרינגפילד, והגאראנד נחשב לשדרוג משמעותי: ירה תחמושת חזקה, היה מדויק ואמין, והיתרון הגדול היה היותו חצי-אוטומטי. החיסרון הבולט היה המחסנית הפנימית, שקשה להחלפה במהירות בקרב. ג'ורג' פטון כינה את ה-M1 גאראנד "המכשיר הכי טוב שיוצר עבור מלחמה".
לאחר המלחמה המשיך הגאראנד לשרת, שווק למדינות ידידות וחלקן ייצרו אותו ברישיון. גרסאות רישוי רבות שינו את מערכת הטעינה למחסנית חיצונית. על בסיסו פותח רובה ה-M14, שהחליף אותו ב-1959. בו בזמן סומנו גם כלי נשק אחרים כ-M1, כמו תת-מקלע תומפסון ו-M1 קרבין, אף שאין ביניהם קשר תכנוני מהותי.
ארצות הברית חילקה רבות מהגרסאות לאחר המלחמה. כ-60,000 רובי גאראנד נשלחו לישראל, ושירתו בצה"ל כולל במלחמת העצמאות, במשטרה ובמשמר האזרחי כתרמילי צלפים, לצד ה-M1 קרבין.
M1 גאראנד הוא רובה חצי-אוטומטי. חצי-אוטומטי משמעותו: אחרי כל ירייה נשק טוען כדור חדש בעצמו.
ג'ון גאראנד, מהנדס קנדי, עבד בנשקיית ספרינגפילד ופיתח את הרובה כדי להחליף את הרובים הישנים.
הרובה נבדק ופותח משנות ה-20. בעיות ושינוי גודל התחמושת עצרו את הייצור עד 1939. הרובה היה מופעל בגז והכיל בתוכו מחסנית של שמונה כדורים. מחסנית פנימית זו קשה להחלפה מהר בקרב.
כשהארצות הברית נכנסה למלחמה, ייצרו המון יחידות של הגאראנד. הוא היה חזק, מדויק ובחצי-אוטומט היה קל יותר לירי.
אחרי המלחמה המשיך לשרת. ארצות הברית נתנה רבות מהן לבנות בריתה. כ-60,000 נשלחו לישראל ושירתו בצה"ל ובמשטרה.
תגובות גולשים