אבוב ד'אמורה

אַבּוּב דָ'אמוֹרֶה (באיטלקית: Oboe d'amore), או ״אבוב אהבה״, הוא אבוב בגובה מצו-סופרן/אלט, הנמוך מהאבוב הרגיל בטרצה קטנה. טרצה קטנה היא מרווח של טון וחצי (שלושה חצאי־טון). לכלי פעמון דמוי ביצה, שמעניק לו צליל כהה ומעט מחוספס. צלילו נתפס כקרוב יותר לקול האנושי ולכן מתאים לביטוי רגשות עמוקים.

הדגם הקדום השמור של אבוב ד'אמורה נבנה בשנת 1719 בלייפציג, מרכז לבניית כלים בתקופה ההיא. הכלי היה פופולרי בגרמניה של תקופת הבארוק המאוחר. מלחינים ידועים כמו יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פיליפ טלמן כתבו לו חלקי סולו וקווים אובליגטו. אובליגטו הוא קו סולו חשוב המלווה בשירה.

באך השתמש רבות באבוב ד'אמורה בקנטטות שלו, אחרי שעבר ללייפציג. הקונצ'רטו לצ'מבלו בלה-מז'ור של באך נתפס ברוב המקרים כעיבוד של קונצ'רטו מוקדם לאבוב ד'אמורה. אחד מקטעי האובליגטו המפורסמים נמצא באריה "Qui sedes" מתוך המיסה בסי מינור.

לקראת סוף המאה ה־18 דעך השימוש בכלי. היצירות שנכתבו עבורו אחרי 1760 מועטות. עם זאת הוא השפיע על התפתחות הקרן האנגלית (English horn), שאימצה את הפעמון הדמוי ביצה ותכונות נוספות, ובסופו של דבר החליפה אותו ככלי הנמוך במשפחת האבוב.

במאות ה־19 וה־20, עם תחיית העניין במוזיקה עתיקה וביצוע יצירות של באך, פותח דגם מודרני של אבוב ד'אמורה על בסיס האבוב המודרני. בתחילה נועד לשחזר ביצועים של באך, אך גם מלחינים מודרניים מצאו בו צבע צלילי מיוחד. הראשון שהשתמש בו אחרי התחייה היה ריכרד שטראוס ב־1903 ("סימפוניה דומסטיקה"). מאוחר יותר השתמשו בו מאהלר, דביסי והולסט. הדוגמה המוכרת ביותר היא הסולו לאבוב ד'אמורה בבולרו של ראוול. גם ג'רג' ליגטי כתב לכלי.

אַבּוּב ד'אמורה נקרא גם אבוב אהבה. זהו אבוב עם צליל קצת נמוך וכהה.

הכלי נמוך מהאבוב הרגיל בטרצה קטנה. טרצה קטנה זה מרווח של טון וחצי. לאבוב ד'אמורה יש פעמון דמוי ביצה. זה נותן לו צליל מיוחד.

הדגם הישן ששורד נבנה ב־1719 בלייפציג. בתקופת הבארוק מלחינים כמו באך כתבו לו קטעים. יש לו גם קווים שנקראים אובליגטו. אובליגטו זה קו סולו חשוב שמלווה שירה.

לקראת סוף המאה ה־18 אנשים הפסיקו להשתמש בו הרבה. פריטים ממנו שימשו לפיתוח קרן אנגלית, כלי דומה. במאה ה־19 ייצרו גרסה מודרנית להופעות של באך.

גם במוזיקה מודרנית משתמשים בו. דוגמה מפורסמת היא הסולו לאבוב ד'אמורה בבולרו של ראוול.