"אמנות הפוגה" (בגרמנית: Die Kunst der Fuge), רי"ב 1080, היא יצירה לא גמורה מאת יוהאן סבסטיאן באך. היצירה כוללת ארבע-עשרה פוגות וארבעה קאנונים. כל הפרקים מבוססים על אותו נושא מוזיקלי, בנימה בה מינור. פוגה היא צורת מוזיקה שבה נושא חוזר ונשמע בקולות שונים ביחד; קאנון הוא חזרה מדויקת של הנושא שהכפלה אתו.
הנושא מופיע בווריאציות שונות, ומשמש בסיס לכל הפרקים. הסידור של הפרקים דומה לעלייה במורכבות. פרט לכך, היצירה לא מציינת כלי או הרכב לביצוע, והקטעים כתובים בעיקר בארבעה קולות (וחלקם בשניים), כפי שמקובל למוזיקה לכלי מקלדת.
יש ויכוח על היעוד הביצועי: הצ'מבליסט גוסטב ליאונהארדט הציע שזו יצירה לצ'מבלו (כלי מקלדת ישן), והמוזיקולוג כריסטוף וולף תומך ברעיון הזה. תאוריה אחרת רואה ב"אמנות הפוגה" יצירה תיאורטית לקריאה, שניתן לבצע בכל הרכב מתאים. כיום נוגנת היצירה לעתים קרובות על פסנתר, צ'מבלו, עוגב, בהרכב קאמרי או בתזמורת.
מהדורת 1751, שיצאה לאחר מותו של באך, כוללת את הפרקים המגוונים: פוגות פשוטות, קונטרה-פוגות (פוגות שבהן הנושא מופיע גם מהופך, כלומר היפוך גבוה/נמוך), פוגות כפולות ומשולשות (שבהן משולבים שניים או שלושה נושאים), פוגות ראי (שניתנות לנגינה גם בהיפוך מבלי לאבד את ההשפעה המוזיקלית), קנונים בשני קולות ופוגה לא גמורה.
בכמה קונטרה-פוגות יש כניסות סטרטו רבות. סטרטו פירושו כניסת נושא חדש לפני שסיים הקודם. בחלק מהפוגות משולב נושא 'אמנות הפוגה' בגרסה עם צלילים עוברים.
הסדר המתאים להוצאה או לביצוע שנוי במחלוקת. אין התאמה ברורה בין כתבי היד השונים לבין המהדורה המודפסת של 1751. ההכנה לדפוס החלה כשבאך היה חולה ועיוור, ולכן ייתכן ששינויים נעשו על ידי בניו או המוציאים לאור.
הקונטרפונקטוס XIV נקטע בתיבה 239. קרל פיליפ עמנואל באך כתב בכתב ידו הערה שאומרת שהמחבר מת כשהוא כתב פוגה זו, שבה הופיע השם B A C H כנושא נגדי. עם זאת, יש ספקות: הפוגה נכתבה בכתב ידו של באך, אך הוא היה עיוור וקשה להניח שכתב בעצמו אז. רבים סבורים שהוא הכתיב את הפוגה לבעליו או לבנו.
הנחה מקובלת היא שהפוגה תוכננה להיות מרובעת, ושיש לה נושא רביעי הכולל את נושא 'אמנות הפוגה'. חוקרים כמו כריסטוף וולף העריכו שאולי הדפים האחרים אבדו. במשך השנים נכתבו סופי חלופה על ידי מלחינים וביצועי פירושים שונים: חלקם משלבים בין ארבעת הנושאים; חלקם עוצרים בתיבה 233 כפי שבגרסה המודפסת; אחרים מנגנים את הגרסה הבלתי-גמורה כפי שהיא, ויוצרים אפקט מוזר ומסתורי.
לסיכום: יצירה זו מבליטה את שליטתו של באך בטכניקות קונטרפונקטיות (קונטרפונקט, שילוב של קולות עצמאיים היוצרים הרמוניה). היא נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות והחידתיות, בין היתר בגלל היעדר כלי מוגדר והחלק הלא גמור שנותר.
"אמנות הפוגה" נכתבה על ידי יוהאן סבסטיאן באך. זו יצירה לא גמורה. יש בה ארבע-עשרה פוגות. פוגה היא שיר שבו נושא חוזר בקולות שונים. יש גם ארבעה קאנונים. קאנון הוא חזרה מדויקת של הנושא, כמו משחק רודף מוזיקלי.
הכל קטעים על אותו נושא, בנימה בה מינור. באך כתב את היצירה בסוף חייו, בערך 1749, 1750. לא מצוין כלי לנגן את היצירה. היום מנגנים אותה על פסנתר, צ'מבלו, עוגב, בקבוצות קטנות או בתזמורת.
במהדורה שיצאה אחרי מותו יש סוגים שונים של פרקים: פוגות פשוטות, פוגות עם היפוך, פוגות עם שניים או שלושה נושאים, וקאנונים בשני קולות. יש גם פוגה שנקטעת באמצע.
הפוגה האחרונה נקטעה בתיבה 239. על הדף נרשם שבאך מת כאשר כתב את הפוגה הזאת, כי שם הבעל משפחה B A C H הופיע בה כנושא נגדי. חוקרים חושבים שאולי באך הכתיב את הפוגה לבנו, כי הוא כבר היה עיוור. מאז, אמנים כתבו סופים שונים או עצרו באמצע, מה שיוצר תחושה מסתורית.
זוהי יצירה מפורסמת שמדגימה את הכישרון של באך בבניית מוזיקה מרובת קולות. היא מעניינת כי הכל מבוסס על אותו נושא, ויש בה חלק שבאמת נשאר חידה.
תגובות גולשים