אבלות היא המצב של האבל, מי שמת קרוב משפחה שלו. משך האבלות מחולק למספר שלבים: שלושה ימי בכי, שבעה ימים (השבעה), שלושים יום, ובמקרה של מותו של הורה, עד שנים עשר חודש. האבלות מתחילה עם הקבורה. הזמן שבין המות לקבורה נקרא אנינות, מצב שבו מקיימים רק חלק מההלכות.
בתנ"ך ובמסורת יש מנהגי אבלות ברורים, כמו קריעת בגדים ובכי. ההלכה דנה בשאלה האם המצווה לאבל היא מן התורה או מדרבנן (מן חכמים). יש פוסקים כמו הגאונים והרמב"ם שרואים חלק מהאבלות כיום הראשון (יום המיתה והקבורה) כדאורייתא (מהתורה). אחרים סבורים שרוב המנהגים הם מדרבנן. יש גם ויסותים הלכתיים לגבי מי נחשב "אדם שמת" לצורכי אבלות.
בהלכה רגילה מסתמכים על רשימה של שבעה קרובים עיקריים שמקיימים עליהם אבלות: האב, האם, הבן, הבת, האח, האחות (בתולה לפי נוסח ההלכות) והאישה הנשואה. חז"ל הרחיבו והטמיעו מנהגים גם בקרובי משפחה אחרים. לגבי מתאבד המסורת המגבילה אינה תמיד מוחלטת; בימינו נוהגים להקל במקרים של מצוקה נפשית.
המטרה היא לתת כבוד למת ולתת לאבלים זמן ותנאים לעבד את הכאב. האבלות מחייבת חשיבה על חייו של הנפטר, שיחה עם מכרים ותמיכה מהקהילה. בדומה לכך, המנהג לסעודת הבראה (מאכל ומשתה) נועד לנחם את המשפחה.
- השבעה: שבעה ימים מיד אחרי הקבורה. האבלים יושבים בבית ונמנעים מרוב הנאות החיים. זהו השלב שבו הקהילה באה לנחם.
- השלושים: תקופה של עד שלושים יום מיום הקבורה. המנהגים קלים פחות מהשבעה, אך עדיין חלים איסורים מסוימים.
- השנים עשר חודש: חלים בעיקר על אבלים על הוריהם. איסורי השמחה וההשתתפות בחלק מהטקסים נשארים מורחבים לתקופה זו.
כמה מנהגים נפוצים שיש להם משך שונה:
- תספורת וגילוח: נאסרים בזמן השבעה ובחלק מתקופת השלושים. בתום השלושים מותר לרוב לגלח ולהסתפר.
- רחיצה וכביסה: יש איסורים מסוימים על כביסה והסרת סימני אבלות. במקומות חמים מקילים על רחיצה במים פושרים כדי שלא תגרום לצער יתר.
- איסור על שמחה ולימוד תורה רגיל: איסור השמחה תקף בפרט במשך השבעה והשלושים; אצל אבל על הורים האיסור מורחב לשנים עשר חודש.
- איסור על נעילת נעלי עור ולעתים יחס למלאכה וליציאה לעבודה.
- קריעת בגדים (קריעה): מעשה סמלי בתחילת הלוויה.
לא כל האיסורים חלים בכל מצב; יש הקלות במקרים של צורך פרנסה או מצבים מיוחדים.
במהלך הלוויה קורעים את הבגד של האבל כסימן אבל. נהוג לומר על הנפטר פסוקים ולהספיד אותו; לאחר סתימת הקבר מתחילה רשמית תקופת השבעה. בקבורה מכניסים את המת באפודה לבנה ובתכריכים, כחלק ממנהגים שמקשרים לכבוד הגופה ולהשארות נשמה.
אם אדם לא ידע על מות קרובו בזמן הדי מת וקיבל את החדשות בתוך שלושים יום, זו "שמועה קרובה". במצב זה הוא נוהג להשלים את השבעה ואת תקופת השלושים מהיום שבו שמע. אם השמועה הגיעה אחרי שלושים יום, זו "שמועה רחוקה"; אז נוהגים לציין אבלות בקיצור, בדרך כלל במעשה אחד סמלי כגון הישיבה על הקרקע או הורדת הנעל לזמן קצר.
על ילדים חלים כללים מקילים יותר. למשל מנהג לקרוע עבור ילד קטן כדי להביע צער, אבל המנהגים המלאים של האבלות אינם חלים על ילדים מתחת לגיל מסוים. יש הוראות משיח לשמירה על רגישות כלפי ילדים.
המסורת מזהירה מפני אבלות שפוגעת בהמשך החיים. ישנן מדרשות וסיפורים המעידים שצריך לקיים גבולות כדי לא להזיק לבריאות ולתפקוד.
אבלות ישנה היא חזרה על אבלות על אירוע שעבר זמן רב. דוגמאות כאלה הן ימי זיכרון וצומות על חורבן. ביום השנה לפטירה (יארצייט) נהוג לבקר בקבר, לומר תהילים, לומר קדיש ולהדליק נר נשמה.
א. האבלות מתחילה עם הקבורה. אנינות היא התקופה לפני הקבורה.
ב. יש דרגות זמן שונות: שבעה, שלושים, שנים עשר חודש (להורים).
ג. המנהגים משולבים בין מקור מקראי וביניהם תקנות חז"ל והלכות מאוחרות.
ד. המטרה היא כבוד למת ותמיכה באבלים, לצד איסורים שמגנים על האבל ומאפשרים אבל רגשי.
אבלות היא מה שאנשים עושים כשאדם קרוב מת. זה זמן של עצב וכבוד לנפטר.
האבלות מתחילה אחרי שקברו את האדם. הזמן שבין המוות לקבורה נקרא אנינות. זה מצב קצר שבו עושים רק חלק מהמנהגים.
יש שלבים חשובים:
- שבעה: שבעה ימים אחר הקבורה. משפחה וחברים באים לנחם.
- שלושים: עוד תקופה קצרה של הרגשה של אבל.
- שנים עשר חודש: אם מת ההורה, האבלות יכולה להמשיך עד שנה.
בזמן השבעה אוכלים פעמיים עם המנחמים, לא הולכים לשמחות ועמוסים בפעילויות. עושים קריעת בגד קטנה בהלוויה כדי להראות צער. יש איסורים כמו לא להתגלח ולא להשתתף בהרבה שמחות.
החברים והמשפחה מביאים אוכל ועוזרים. סעודת הבראה היא ארוחה שמנחמת את המשפחה.
- אנינות: המצב לפני הקבורה שבו עושים רק חלק מההלכות.
- שמועה קרובה: אם שמע האדם על המוות בתוך שלושים יום, הוא עושה את האבלות מאז ששמע.
האבלות נותנת כבוד למת ועוזרת לאנשים לעבד את הכאב. כשהחברים מדברים על הזיכרונות, זה מקל על העצב.
תגובות גולשים