אגואיזם אתי

אגואיזם אתי (מצרפתית, égoïsme) היא גישה במוסר שמעמידה את האדם הפועל במרכז. העיקרון שלה אומר שכל אדם צריך לפעול כדי לקדם את תועלתו, כפי שהוא תופס אותה. כלומר, עקרונות מוסריים צריכים להיות סובייקטיביים (תלויים במה שכל אדם חושב ונמצא חשוב לו), ולא אובייקטיביים ובלתי תלויים ברצון הפרט. זרמים משנה כמו הדוניזם האתי (השקפה שאומרת שיש להגביר הנאות ולהפחית כאבים) הם וריאציות של האגואיזם האתי.

הגישה נהנית מחופש לפרש מה טוב לאדם, אך חסרה לה תכתיב שאינו תלוי בפרט. ההפך של האגואיזם הוא האלטרואיזם (העדפת הזולת על פני הפרט).

הקושי המרכזי של האגואיזם האתי כתורה נורמטיבית הוא הצורך כמעט תמיד לאמץ שני הנחות נוספות. הראשונה היא שאם כולם יפעלו אגואיסטית, התוצאה תהיה טובה גם לחברה כולה, כלומר מסקנה תוצאתנית (מבוססת על התוצאות). השנייה היא שאגואיזם לא צפוי להוביל להתנהגויות שמזיקות לאדם עצמו, כמו התנהגות מכיאווליסטית (שימוש תחבולות וניצול אחרים), מרמה או שקר, כי אלה יניבו תוצאות רעות והסתברותם תרד. דחיית ההנחה הראשונה מקטינה את הסיכוי שאנשים יאמצו אגואיזם כנורמה. דחיית ההנחה השנייה מערערת את האגואיזם כאסטרטגיה נורמטיבית.


הערך העליון כאן הוא טובת האגואיסט עצמו. כל מעשה נשפט על פי תרומתו לטובתו של האגואיסט בלבד. זו תורה נורמטיבית שלמה מבחינת היכולת להכריע סכסוכים, כי המבחן ברור: מה משרת את הצד שלי. החיסרון הוא שהיא קשה לקבל על ידי אחרים, שכן הם יראו עצמם נפגעים אם הפתרון משרת רק צד אחד. אם כל צד יחשוף גישה כזו, כל אחד עלול לאמץ אותה ולדרוש הכרעה לטובתו הבלעדית.

כאן יש מספר ערכים עליונים שווים במספרם למספר האנשים. לגבי כל אדם, מעשיו נשפטים לפי תרומתם לטובתו שלו בלבד. הבעיה המרכזית היא חוסר היכולת להכריע סכסוכים כאשר כל צד רואה בטובתו האישית את הערך העליון ואינו נותן משקל לאחרים.

אגואיזם אתי אומר שכל אדם צריך לפעול לטובת עצמו. ("סובייקטיביים" אומר שזה תלוי במה שכל אחד חושב וטוב לו.)

השקפה זו אומרת שאסור לדרוש מאדם שידכא את רצונו לטובת אחרים. יש סוגים קטנים של אגואיזם, כמו הדוניזם האתי. (זה אומר שמחפשים הנאות ומנסים להמנע מכאב.)

יש שתי בעיות גדולות. אחת, צריך להאמין שאם כולם יתנהגו כך, זה גם טוב לחברה. השנייה, צריך להאמין שהתנהגויות רעות לא יניבו תוצאות רעות לאדם עצמו, ולכן לא יהיו נפוצות.


כאן רק טובתו של האדם חשובה. כל מעשה נמדד לפי מה שטוב לו. זה פשוט להכריע בעיות מבחינת מי שחושב כך. החיסרון הוא שאחרים לא יקבלו זאת, כי הם ירגישו מפסידים.

פה כל אדם נמדד לפי טובתו שלו. הבעיה היא שקשה לפתור סכסוכים אם כל אחד חושב רק על עצמו.