אגודת עזרא

אגודת "עזרא" נוסדה בפלונסק ב-1900 על ידי דוד בן-גוריון, אז בן ארבע-עשרה, יחד עם חברים כגון שלמה צמח ושמואל פוקס. השם התייחס לעזרא הסופר שקרא לשיבת עם ישראל לארץ. מטרות האגודה היו: ללמוד ולדבר עברית, לתרום לבניין ארץ ישראל ולעודד עלייה, עלייה היא הגירה לארץ־ישראל.

במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה התחייה של העברית. עיתוני תקופה כמו "המליץ" ו"הצפירה" הפיצו לשון מודרנית, ובמערכות החינוך הופיע רעיון "עברית בעברית", הוראה בעברית בלי תרגום. אגודות ביל"ו ותנועות דומות קידמו דיבור בעברית ולימוד תנ"ך נפרד מן הגמרא, מה שדרש דקדוק עברי ולימוד שפה חיה.

הקמה על ידי נערים הצטיינה באומץ. היוזמה לשוחח בעברית בחיי היום-יום הייתה חריגה אז. ההורים והקהילה לעתים התנגדו. בן-גוריון אף נסע לוורשה לבקש עזרה מסוקולוב, שפגשו מדבר בעברית במקצת. האגודה פעלה עד סוף 1905 והפכה לסניף פועלי ציון.

פלונסק הייתה עיירת משכילים וצמחה בה תודעת ציונות. רבים מתושביה היו בין הראשונים שעלו בעלייה השנייה. האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה גדולה יחסית והעניקה סביבה מעודדת לגיבוש השקפות נועריות כמו של בן-גוריון.

מייסדי "עזרא" נשבעו לדבר רק עברית והחלו ללמד אותה לילדים. הם פנו לתלמידי תלמוד־תורה, בית־ספר דתי קטן, ולבקש מהם להשתתף בשעות אחר-הצהריים. לימדו קריאה, כתיבה, נביאים ולעיתים דקדוק עברי. השיעורים נמשכו כשנתיים והתלמידים למדו קריאה בהברה ספרדית, צורת הגייה אחת של העברית. האגודה ניסתה גם להוציא כתב־עת והקשרה עם עיתוני התקופה. לאחר פרעות קישינב ב-1903 ארגנו החברים פעולות צדקה לאנשי הקהילה שנפגעו.

הקמת האגודה עוררה עימותים חריפים. כבר בליל ההקמה נכנסו אברכים והפריעו, ולעתים אלימים כלפי מי שנכח בפעילות. חלק מהחסידים והדתיים ראו את הציונות כאסור לפי רביהם. בכך נוצרו חילוקי דעות בתוך משפחות וקהילה.

בן-גוריון למד עברית כבר בילדות מוקדמת מסבו, צבי אריה גרין. הוא דיבר, קרא וחלם בעברית. במשך חייו העדיף עברית על פני היידיש, נמנע מלחדש מילים לשוניות שלא נחוצו והביע קרבה עמוקה לתנ"ך ולמקורות השפה.

אגודת "עזרא" נוצרה בפלונסק ב-1900 על ידי נער בשם דוד בן-גוריון. השם לקוח מעזרא הסופר שרצה שחוזרים לארץ ישראל.

באותה תקופה החלה חידוש השפה העברית. עיתונים ושיעורים עזרו לכך. רעיון מרכזי היה ללמוד עברית בלי לתרגם.

הנערים של אגודת "עזרא" התחייבו לדבר רק בעברית. הם למדו ילדים עניים אחרי התפילות. לימדו קריאה, כתיבה וסיפורי תנ"ך. מספר התלמידים הגיע לכ-150. אחרי הפוגרומים בקישינב ב-1903 תרמו החברים כסף ונשאו עזרה לנפגעים.

חלק מהמבוגרים בעיר לא אהבו את הרעיון. הם הפריעו לפגוש של הראשונות ולקחו נגד הילדים לעתים.

בן-גוריון למד עברית עוד כשהיה קטן מסבו. הוא דיבר בעברית בקלות והעדיף אותה על היידיש.