אדמה חרוכה

אדמה חרוכה היא טקטיקה צבאית שבה נסוגים וכורתים כל מה שיכול לעזור לאויב. הכוונה היא להשמיד מקורות אספקה כמו מזון, מים ודלק, כדי לעכב את התקדמותו. צבא יכול להשתמש בטקטיקה על אדמתו, אך השימוש בה בשטח אויב אסור לפי המשפט הבינלאומי.

הסקיתים השתמשו בטקטיקה זו במלחמתם נגד דריווש הראשון, כשהרסו מאגרי מזון והרעלו בארות. כך נפגעו כוחותיו של דריווש בצורה קשה. גם המקורות היוונים מספרים על מקרים שבהם הארמנים שרפו יבולים לפני הגעת שכירי חרב, והרומאים לעיתים רעילו בארות בזמן נסיגה.

ב־1462, במרד נגד העות'מאנים, נהגו המורדים לשרוף שדות ולהרעיל בארות בעת נסיגה. בתקופת מלחמות נפוליאון נעשה שימוש במדיניות אדמה חרוכה בספרד וברוסיה; ההצעה להשתמש בטקטיקה ברוסיה מיוחסת למיכאיל ברקלאי דה טולי. במלחמת העולם השנייה, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב־1941, שרף הצבא האדום מפעלי נפט כדי למנוע את ניצולם על ידי הנאצים. לקראת סוף המלחמה הורה היטלר בצו נרון על מדיניות של אדמה חרוכה בעת נסיגה.

בשנת 1956, לפני החזרת חצי האי סיני למצרים, חיל ההנדסה של צה"ל הרס תשתיות במקום. המבצע נקרא "מבצע עמורה", והיחידה שביצעה אותו זכתה לצל"ש יחידתי. בפברואר 1991, בעת נסיגת הכוחות העיראקיים מכווית, הועלו בארות נפט באש במספר מקומות, ותפעלת הכיבוי ארכה ימים ושבועות.

אסטרטגיה של השמדת אספקת מזון לאוכלוסייה אזרחית נאסרה בפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה משנת 1977. סעיף 54 אוסר פגיעה מודעת במקורות מזון אזרחיים במהלך עימות.

אדמה חרוכה היא דרך פעולה צבאית. טקטיקה פירושה דרך פעולה צבאית. בדרך זו חיילים שורפים או הורסים דברים שהאויב צריך.

הסקיתים הרסו מזון והרעלו בארות כשנסוגו מול דריווש. גם היוונים והרומאים דיווחו על מקרים כאלה.

במאה ה־15 המורדים שרפו שדות וניקזו בארות. בתקופת נפוליאון נעשה שימוש בטקטיקה בספרד וברוסיה. במלחמת העולם השנייה הסובייטים שרפו מפעלי נפט כדי שגרמניה לא תשתמש בהם. בשנת 1956 צה"ל הרס תשתיות בחצי האי סיני, והמבצע נקרא "עמורה". בפברואר 1991 הציתו כוחות עיראקיים בארות נפט בכווית.

חוקי המלחמה אוסרים להחריב הזנה של אזרחים. אמנת ז'נבה של 1977 אוסרת זאת באופן מפורש.