הסקיתים (מיוונית: Σκύθης) הם עמים ממוצא הודו‑אירופי שהתיישבו בערבות דרום אוקראינה. הם שלטו באזור בין המאה ה‑8 ל־המאה ה‑1 לפני הספירה, ובשיאם הגיעו עד הרי אלטאי שבצפון‑מערב סין. בתקופה הקלאסית היו הסקיתים הכוח הדומיננטי סביב הים השחור. שפתם משתייכת לשפות האיראניות המזרחיות.
רוב השבטים שכנו בין הנהרות דון ודנייפר. שבטים בהיקף הערבות דיברו שפות אחרות, ולכן ייתכן שמקורם שונה. הסקיתים כמעט ולא הותירו כתובות. מרבית המידע עליהם מגיע מהארכאולוגיה ומהמקורות היווניים העתיקים. האשורים כינו אותם אישגוזה, במקרא הופיע השם אשכנז, ויוסף בן מתתיהו זיהה אותם עם ילדי מגוג.
החברה הסקיתית הונהגה על ידי מעמד אריסטוקרטי, כלומר אצולה עשירה השולטת בשבטים נוודים. רובם היו פרשים נודדים, וקנו לעצמם שם כקשתים רכובים, קשתים שנלחמים על סוסים. רבים שימשו גם שכירי חרב. האריסטוקרטים נקברו בקורגאנים (תלים קבורה) עם מנחות וחפצים לשימוש אחרי המוות.
נראה שנשים רבות השתתפו בקרבות, ויתכן שמהן נולדו סיפורי האמזונות במיתולוגיה היוונית. הסקיתים השתמשו בקאנביס (צמח המוכר כיום כקנאביס) בפולחן ובשעשוע, והיו ידועים בקעקועים רחבים על גופם. הם אכלו בשר סוס ושתו קומיס, משקה אלכוהולי מחלב סוסה. לפי הרודוטוס, לא גידלו ולא הקריבו חזירים.
כנראה היגרו הסקיתים מאסיה המרכזית בין המאה ה‑8 ל‑6 לפני הספירה. הפלישה שלהם דחפה את הקימרים החוצה ולהם מיוחסים פשיטות באסיה הקטנה. הם הגיעו עד הדנובה והשפיעו על תראקיה ודאקיה.
הומרוס הזכיר אותם כ"חולבי הסוסות" בגלל הקומיס. הרודוטוס תיאר את לבושם ומנהגיהם בפירוט: מכנסי עור מרופדים וטוניקות פתוחות.
היחסים עם אשור היו מתוחים. מלכים אשוריים ניסו ליישב יחסים, ובמאה ה‑7 לפנה"ס הסקיתים אף פלשו למדיה ושלטו בה למשך עשרות שנים. הם השתתפו בביזת נינוה בשנת 612 לפני הספירה. לאחר תקופה של מאבקים ופוליטיקה חזרו חלקם לעורקי הערבה.
הרודוטוס גם כתב שסגנון הלחימה הסקיתי פגע בצבא פרס של דריווש הראשון. הסקיתים נמנעו מעימות פתוח. הם נסגו בזמן, החריבו מקורות מזון ומעברי מרעה, וגנבו גיחות קטנות על המחנה הפרסי. בסופו של דבר דריווש נאלץ לסגת חזרה.
באמצעות מגעים בחצי האי המסופוטמי אימצו הסקיתים שריון גוף מתקדם שבא מהאשורים. הם השתלבו במסחר, ובמיוחד ברשתות הנהריות סביב הדון, שם רכשו עושר מעיסוק בעבדים ובסחורות. השימוש בשם "סקיתים" המשיך בביזאנטים לתיאור שבטים נודדים, אף אחרי שעם זה נעלם במאה ה‑1 לפנה"ס.
באופן מסורתי היה הצבא מורכב מפרשים, בדגש על הקשתים הרכובים. עם הזמן הוסיפו גם רגלים, ככל שהחברה החלה להתיישב ולהשקיע במסחר ובעושר. הטקטיקה הסקיתית משלבת מטר חצים של הפרשים הקלים, ואז הכה על ידי פרשים כבדים לפריצת שורות האויב. אחרי שבר־האויב נעשה מרדף על ידי פרשים קלים לסילוק שאריות הלוחמים. החברה הייתה מיליטריסטית; רוב הגברים וחלק גדול מהנשים לקחו חלק בפשיטות.
כוחם המשוער עמד בעשרות אלפי לוחמים.
אחרי הפלישות למסופוטמיה אימצה החברה שריון קשקשים בסגנון אשורי. השריון כיסה את רוב הגוף, כולל קסדה, וניתן להסבירו כשכבות מתכת קטנות המחוברות זו לזו. כל קשקש חיפש כיסוי חלקי של הקשקש שמתחתיו; כך חץ היה צריך לחדור כמה שכבות כדי לפגוע באמת.
בהמשך הופיעו מגני רגליים מיציקה של ארד במקום המכנסיים המרופדים. חיילי העם נשאו מגנים מעץ, ואילו האצולה השתמשה במגנים כבדים שמעליהם פלטות ברזל או קשקשים. החגורה הרחבה המכוסה קשקשים הגנה על הבטן, והסוסים עצמם קושטו בשריון בד עם חתיכות מתכת.
הקשת הסקיתית הייתה קשת מורכבת וקצרה, בצורת מעין סיגמה. בזכות גודלה הקטן הייתה מתאימה מאוד לרכיבה. היא הייתה מדויקת ובעלת כוח חדירה רב. בקברים נמצאו חיצים רבים, ולעתים חצים פגועים נמצאו תקועים בעצמות. מקורות עתיקים ציינו שהחצים לעתים הוכנו עם רעל.
חרבות קצרות וארוכות שימשו גם הן, ואורכן של חלקן היה כ־60, 70 סנטימטר. בתקופות שונות השתנו צורת החרב, כולל דגמים חד‑צדדיים וקשתות קצרות מעוקלות שנקראות "סכין סקיתי". חניתות וכידונים שימשו להטלה וללחימה פנים‑אל‑פנים; אורך החניתות השכיח היה כ‑1.7, 1.8 מטר.
האלה העיקרית הייתה טאביטי, דומה להסטיה היוונית וקשורה לבית והאש. אל מרכזי נוסף היה אל המלחמה, המזוהה אצל היוונים עם ארס. רק לאל מלחמה בנו הסקיתים מקדשים ומזבחות.
הסקיתים היו עם פרשים שחי בערבות ליד הים השחור. הם חיו בערבות בין המאות ה‑8 ל‑1 לפני הספירה.
הם היו נודדים והרבה מהם היו רוכבים על סוסים. הם היו קשתים מעולים. קשת רוכב היא קשת שמתאימה ללוחם על סוס. המנהיגים נקברו בקורגאנים. קורגאן זה תל קבורה. אנשים קיבלו איתם דברים לקבורה.
נשים סקיתיות לחמו לעיתים. הם אכלו בשר סוס ושתו קומיס. קומיס זה משקה מחלב סוסה. הם קעקעו את גופם ולעתים השתמשו בקאנביס בפולחן.
הסקיתים הגיעו מאסיה המרכזית. הם דחפו קבוצות אחרות החוצה. הם לחמו עם אימפריות גדולות כמו אשור ופרס. לפי הרודוטוס, דריווש לא הצליח לתפוס אותם. הם ברחו והחריבו מזון כדי להחליש את הצבא.
הם נלחמו בעיקר על סוסים. הקשת שלהם הייתה קטנה וחזקה. הארכיב (הקסמים) אפשרו להוציא הרבה חצים מהאשפה. חצים לעתים היו מורעלים. היה להם גם שריון מקשקשים. זה שריון עשוי לוחות קטנים שמכסים יחד את הגוף.
היו להם גם חרבות ופגיונות קצרים. הם השתמשו בחניתות וכידונים להטלה.
האלה החשובה הייתה טאביטי, דומה לאלת הבית היוונית. אל נוסף היה אל המלחמה. להם בנו מקדשים ומזבחות.
תגובות גולשים