אדריכלות פוסט-מודרנית

האדריכלות הפוסט-מודרנית היא הסגנון שהחל אחרי המודרניזם של המאה ה‑20. פוסט-מודרניזם הוא רעיון תרבותי שמבקש לערב מסורות, ציטוטים ואלמנטים היסטוריים בעיצוב חדש.

בשנות ה־60 המודרניזם כבר לא ענה על הצרכים החברתיים והסביבתיים המשתנים. תגובת המתכננים הייתה לשלב סגנונות ולחזור לשפה עשירה יותר, לעומת הפשטות והקיטוריות של המודרניזם.

חלוצי התנועה בשנות ה־60 וה־70 היו מייקל גרייבס, צ'ארלס מור ורוברט ונטורי. רוברט ונטורי פרסם ב־1966 ספר שמניח יסודות רעיוניים חשובים לתנועה. עם הזמן ירדו חלק מתקפות המקוריות של הסגנון, וביקורת נטענת כי הפלורליזם שלו יוצר חוסר אחידות ושפה לא ברורה.

בולטים נוספים בזרם: ג'יימס סטרלינג, האנס הוליין, פיליפ ג'ונסון, ריקארדו בופיל וכן קבוצות כמו MVRDV וארקיטקטוניקה.

תחנת רכבת Charing Cross בלונדון, בניין המשרדים בפורטלנד מאת מייקל גרייבס, אקדמיה למוזיקה של ג'יימס סטרלינג בשטוטגרט, היכל משפט בנצרת ותכנון אלדו רוסי לבית הקברות במודנה.

דה-קונסטרוקטיביזם הוא סגנון שצמח מתוך הפוסט-מודרניזם. משמעותו היא שבנייה מעוותת או מפורקת שמפרה את הכללים המסורתיים של הצורה והחלל. יש המשווים את החשיבה הזו לגאומטריה לא‑אוקלידית ולשינויים בתפיסת המרחב.

צורות דה‑קונסטרוקטיביסטיות נוצרו בזכות טכנולוגיות מחשב חדשות. תוכנות תלת־ממד עזרו לתכנן מבנים שקודם לכן היו קשים או בלתי־אפשריים. בעקבות כך כלים מסורתיים כמו תוכניות חזית וחתכים הפכו פחות רלוונטיים בחלק מהמקרים.

אדריכלות ההיי-טק היא ענף בתוך הפוסט-מודרניזם המתמקד בטכנולוגיה ובחומרים מודרניים. כאן מודגשת היכולת להראות מערכות בניין וחומרים במקום להסתירן. סגנון זה משתמש בחומרים קלים וחדשניים ושם דגש על פרטים טכניים שנראים כחלק מהעיצוב.

מנהיגים טכניים בתחום הם שמות כמו נורמן פוסטר וריצ'ארד רוג'רס, אף שהם עצמם לא תמיד מזדהים עם התווית. מרכז פומפידו בפריז, שתכננו רנצו פיאנו וריצ'ארד רוג'רס ונחנך ב־1977, מדגים את גישת ההצגה של מערכות הבניין. גם מוזיאון גוגנהיים בילבאו של פרנק גרי מדגים צורות שאפשרו תוכנות תלת‑ממד וחומרים חדשים, כגון טיטניום בציפוי החוץ.

חלק רואים במבנים מוקדמים כמו מגדל אייפל וארמון הבדולח כקדם-שלבים לאדריכלות המתמקדת בטכנולוגיה ובחומרים.

אדריכלות פוסט-מודרנית היא סגנון שבא אחרי המודרניזם. פוסט-מודרניזם זה רעיון ששילב דברים ישנים עם רעיונות חדשים.

בשנות ה־60 בנו אדריכלים בסגנון הזה כדי לענות על צרכים חדשים בעיר ובחברה. הם חיפשו צורות שונות וצבעים פחות קרים.

אדריכלים חשובים היו מייקל גרייבס, צ'ארלס מור ורוברט ונטורי. ונטורי כתב ספר ב־1966 שתרם לתנועה.

יש מבנים מפורסמים בסגנון: תחנת רכבת בלונדון, בניין משרדים בפורטלנד ואקדמיה למוזיקה בשטוטגרט.

דה-קונסטרוקטיביזם הוא סגנון שבור וצורתו לא רגילה. פירושו שבניינים נראים כאילו הם נחתכו או עקומים. זאת גישה המדברת על חללים שונים לכיוונים שונים.

טכנולוגיה חדשה ועבודה על מחשב אפשרו לבנות צורות כאלה. לפני כן קשה היה לתכנן אותן.

אדריכלות היי-טק (היי-טק = טכנולוגיה מתקדמת) מדגישה חומרים ומערכות בניין. מרכז פומפידו בפריז מראה מערכות מבחוץ. מוזיאון גוגנהיים בילבאו הוא דוגמה למבנה עם צורה מיוחדת וטיטניום על הקירות.

יש מי שחושבים שמגדל אייפל וארמון הבדולח היו התחלה של החשיבה הזו.