אונטולוגיה, תורת ההוויה או תורת ה'יש', היא ענף בפילוסופיה שבוחן מה קיים ומהי טבעת היישויות. המילה נובעת מיוונית: ὤν, ὄντος (“מה שקיים”) ו-λογία (“תורה, מדע”).
אונטולוגיה שואלת במפורש "מה קיים?" ומחפשת את המשותף לכל הדברים שגורם להם להיות קיימים. היא מתמקדת גם ב"האין", במה שאין, כדי להבין את מושג ה'יש'. אפיסטמולוגיה (תורת ההכרה, כלומר איך אנו יודעים דברים) עוסקת בהנחות על ההכרה; אונטולוגיה בוחנת את ההנחות לגבי הישויות שמכירות אלה ואלה.
בעיות השינוי והקיום הופיעו כבר אצל היוונים. פרמנידס טען שהמציאות היא אחת ונצחית, וששינוי הוא בלתי אפשרי. זנון הציג פרדוקסים שמחזקים עמדה זו. לעומתו, הרקליטוס טען שהכל זז ומשתנה תמיד. אריסטו ניסה לגשר: לדבריו המצב החדש היה קיים כ'פוטנציאל' לפני שהפך ל'בפועל', רעיון שמסביר שינוי בלי הכחשת הקיום.
הוויכוח על מושגים מופשטים (אידאות) נקשר לשמות אפלטון ואריסטו. אפלטון חשב שאידאות הן ממשיות והעצמים הפיזיים הן רק התגלמות שלהן. אריסטו טען שהאידאות הן הכלים המחשבתיים שלנו, ולא ישים עצמאיים. המחלוקת הזו מתרחשת גם בהיסטוריה כעימות בין אוניברסליזם (הרעיונות עצמאיים) לנומינליזם (הרעיונות שמות תלות בשמות בלבד).
הפילוסופים של ימי הביניים שאלו אם קיום הוא תכונה של העצם, ומה יחסו של אלוהים אל הקיום. טענו שמציאותם של רוב הישויות היא קונטינגנטית (יכולה להיות או לא), בעוד שמציאותו של אלוהים נחשבה לחיובית והכרחית. רעיון זה הוביל לטיעון האונטולוגי, שלפיו עצם שהוא מושלם בתכליתו חייב להתקיים.
ג'ורג' ברקלי הציע שסיבת הקיום היא התפיסה: "להיות זה להתפס" (esse est percipi). לפי ברקלי, אי אפשר להוכיח שקיום בלתי תלוי בתפיסה קיים. תגובות לביקורת זו כללו את טענתו שביום-יום אנחנו מסיקים שקיימת 'נפש' ותודעה, ושאלוהים תופס את כל העולם תמיד, וכך מבטיח את קיומו הרציף.
מרטין היידגר בחן את הוויית האדם בספרו "הוויה וזמן". הוא טען שהאדם שונה מהחפצים בשלושה היבטים מרכזיים: הווייתו בתנועה מתמדת, היכולת שלו לדעת על עצמו (מודעות עצמית), וידיעתו שהוא נמצא בתוך העולם. היידגר פרסם גישה שמנסה לענות על השאלה "מהי הישות" דרך חקירת הוויית האדם.
אונטולוגיה (תורת היש) בודקת מה קיים בעולם. המילה מגיעה מיוונית וקשורה ל"מה שקיים".
השאלה הכי פשוטה היא: מה קיים? אונטולוגיה שואלת גם מה זה אומר "להיות".
פרמנידס חשב שהעולם קבוע ולא משתנה. הרקליטוס אמר שהכל משתנה כל הזמן. אריסטו אמר ששינוי הוא מעבר מפוטנציאל (מה שיכול להיות) להגשמה (מה שבאמת קיים).
בימי הביניים שאלו אם דברים קיימים תמיד או רק לפעמים. הם גם חשבו על אלוהים, שאומרים שהוא קיים באופן הכרחי.
ברקלי טען ש"להיות זה להתפס", כלומר חפצים קיימים כשמישהו תופס אותם. הוא גם אמר שאלוהים תופס את הכל תמיד.
היידגר אמר שהאדם שונה מחפצים. האדם מודע לעצמו והוא יודע שהוא חלק מהעולם.
תגובות גולשים