אוניות הקו בצי הבריטי

אוניות הקו היו אוניות המלחמה העיקריות בציים האירופיים מהמאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19. המונח "אוניית קו" מגיע מהטקטיקה של קרב בטור עורפי (line of battle): אוניות מסודרות בשורה אחת כדי לרכז את האש ולהציג בפני האויב את הצד המאוּן של האונייה בלבד. אוניות שהיו יכולות לעמוד באש ולהוות חלק מהטור נקראו "אוניות קו".
אוניות קו היו מפרשיות בעלות שלושה תרנים. צוותיהן נמדדו במאות אנשים, בדרך כלל בין כ-500 ל־כמעט אלף מלחים. החימוש העיקרי היה בתותחים ימיים בקליברים שונים.

הצי הבריטי חילק את אוניותיו לדרגות. אוניות מדרגה ראשונה נשאו 100 תותחים ומעלה, בשלושה סיפונים, וצוות גדול של כ-850 איש או יותר. בגלל גודלן והצורך בתנאי ים רגועים כדי לפתוח את תותחי הסיפון התחתון, הן היו יקרות ומסורבלות. רבות מהן שימשו כאוניות דגל של אדמירלים.
אוניות מדרגה שנייה היו דגמים קטנים ויותר זולים של הראשונות, עם כ-90, 98 תותחים וכ-750 אנשי צוות. אוניות מדרגה שלישית היו הנפוצות ביותר: 64, 80 תותחים. הדגם המפורסם והנפוץ ביותר היה אוניית קו בת 74 תותחים ("74"). אלה סיפקו שילוב טוב בין עוצמת אש, תמרון ועלות.
אוניות מדרגה רביעית נשאו כ-50, 60 תותחים והיו שימושיות במקומות עם מי ים רדודים. מדרגות חמש ושש כללו פריגטות וספינות קטנות יותר, בדרך כלל סיפור תותחים אחד בלבד.

הצי התמודד עם מחסור במלחים. שלוש קבוצות מילאו את הסיפונים: מתנדבים, מגויסים בכפייה ("pressed men") ואנשים שנשלחו במסגרת מכסות מחוזיות (quota), לעיתים אסירים. מתנדבים קיבלו מענקי הצטרפות, אך רבים לא ידעו שמהמענק ינוכה ציוד. המגויסים בכפייה גויסו על ידי קצינים בנמלים, ולעיתים היו אלה מלחים מציי הסוחר.

המשמעת על סיפון אוניות הקו הייתה קשה. עבירות חמורות כמו מרד או עריקה יכלו להעמיד את הנאשם בפני עונש מוות בתלייה, לאחר משפט צבאי. עבירות אחרות נענשו במלקות. השוטים נקראו "החתול בעל תשעת הזנבות" (cat o' nine tails). לעיתים נרשמו מרידות, כמו אלה בנור ובספיטהד ב־1797, שבהן המלחים מחו גם נגד מערכת הענישה.

קצינים התחילו לעתים כנערים ולמדו את מקצועות הניווט והפיקוד כ"פרחי קצונה" (midshipmen). לאחר כמה שנות שירות והכשרה, יכלו לגשת לבחינות לקצונה. הלוטננט היה דרגה נפוצה של קצין; הלוטננט הראשון שימש כסגן הקפטן וניהל את שגרת האונייה.
הקידום בצי נשען על השילוב של ותק, השפעת פטרונים (ממונים בעלי קשרים) והצטיינות בקרב. לאחר ותק רב ניתן היה לקבל תפקידים כמו קומודור או אדמירל. אדמירל נצבע על ידי ניפוף דגל על אונייתו, ומכאן מקור המונח "דרגת דגל".

הקפטן היה המפקד. מתחתיו עמד הלוטננט הראשון ושאר הלוטננטים. לצד הקצינים הממונים היו קציני משנה (warrant officers): רב החובלים (אחראי ניווט), רופא האונייה, הכמר, הכלכל (אחראי אספקה), נגר ותותחן (אחראי על התותחים). על האונייה הפליגה גם יחידת נחתים (marines), חיילים שסייעו בלוחמה ובפעולות על החוף.

המזון היה מצומצם ושמרי: בשר מומלח, סוגי גבינות, שיבולת-שועל ולחם קשה שנקרא hardtack (כרקר קשה). מים נשמרו בחביות ואיבדו טריות במהירות. לצוות חולקו גם בירה, יין ורום, ורום מעורב במים נקרא גרוג. כדי למנוע צפדינה (scurvy), חילקו מפקדים לימונים ותפוזים.

הרפואה הייתה פרימיטיבית. מחלות וגפות גרמו לרוב מקרי המוות. סיפוני האוניות נקראו ונשטפו; השתמשו בחומץ ובגפרית לחיטוי. פצועים מטופלו בתחתית האונייה, ולעיתים בוצעו כריתות כשאין מענה רפואי אחר. השתמשו ברום וכיסת חבל לנשיכה במהלך ניתוחים. למרות זאת, אבדות בקרבות ימי היו יחסית נמוכות; בקרב טרפלגר היו האבדות הבריטיות כ-9% מסך אנשי הצי, לעומת 22% בצבא בקרב ווטרלו.

אוניות הקו היו אוניות מלחמה גדולות מפעם. הן פעלו מהמאה ה-17 עד המאה ה-19. "אוניית קו" היא אונייה שנלחמה בשורה ארוכה עם אוניות אחרות.
אוניות אלו היו מפרשיות עם שלושה תרנים. תרנים הם עמודים גבוהים שמחזיקים את המפרשים.

הצי הבריטי חילק את האוניות לדרגות. אוניות מדרגה ראשונה היו הכי גדולות ונשאו הרבה תותחים וכוח אדם רב. רוב האוניות היו מדרגה שלישית. דגם מפורסם היה אוניית קו בת 74 תותחים. יש גם אוניות קטנות יותר שנקראות פריגטות.

המלחים הגיעו לשלוש קבוצות: אנשים שבחרו להתגייס, אנשים שנלקחו בכפייה, ואנשים שנשלחו על ידי המחוזות. החיים באונייה היו קשים לפעמים, והצי נאבק למצוא מספיק אנשים.

המשמעת הייתה קפדנית. עבירות רציניות קיבלו עונשים קשים, ולעיתים היו גם עונשים פיזיים כמו הכאה בחבל. היו מרידות גדולות של המלחים כשהם מחו נגד התנהלות הצי.

נערים התאמנו כדי להיות קצינים. אחרי שנות לימוד ושירות יכלו לקבל דרגה של לוטננט ואז קפטן. הקידום היה תלוי בעיקר בוותק ובמומחיות.

על האונייה יש קפטן שמפקד על הכל. יש לוטננטים, רב חובלים שאחראי על הניווט, רופא, כומר, כלכל ותותחן. היו גם נחתים - חיילים על סיפון האונייה.

האוכל היה פשוט ושמרי: בשר מומלח, לחם קשה שנקרא hardtack, ודגנים. שמרו מים בחביות. המלחים קיבלו גם בירה ורום מעורב במים שנקרא גרוג. נתנו לימונים כדי למנוע מחלות מסוימות.

הרופאים ידעו מעט. הרבה מחלות גרמו למקרים קשים יותר מהקרבות. סיפון האונייה הוכרח לנקות ולחטא. פצועים טופלו במקומות נמוכים באונייה, ולעיתים נאלצו לחתוך חלקים פגועים כדי להציל את החיים. עם זאת, בקרבות הימיים האבדות היו לפעמים נמוכות יותר מאשר בקרבות יבשתיים.