אזרחות

אזרחות היא חברות בקהילה פוליטית, בדרך כלל במדינה, והיא כוללת מערכת מוגדרת של זכויות וחובות. בניגוד לנתינות, שהדגשתה היא כפיפות לשלטון, אזרחות מניחה שותפות במערכת הפוליטית.

במשפט הבין-לאומי אזרחות היא מעמד משפטי של אדם מול מדינה. על פי גישה זו, כל אזרחי המדינה שווים במעמדם כלפי אותה מדינה. האזרחות מביאה עמה גם את חובות המדינה כלפי האזרח, וגם חובות של האזרח כלפי המדינה. זכויות כמו חופש תנועה נחשבות לזכויות אדם, ולכן אזרחות חשובה למימושן.
מדינות קובעות כללי התאזרחות שונים. בחלק מהמדינות אזרחות ניתנת למי שנולד בשטח (אופן טריטוריאלי), ובאחרות היא מבוססת על שיוך משפחתי או תרבותי. יש מצבים של אנשים ללא אזרחות, חסרי-אזרחות, שלעיתים מקבלים חסות או מעמד פליט מארגונים בין-לאומיים עד שיתוקן מצבם.

חוקרים סוציולוגיים ופוליטיים בוחנים לא רק אם אדם מחזיק בתעודת אזרחות, אלא גם את אופי האזרחות. כלומר, אילו זכויות וחובות ניתנות בפועל לקבוצות שונות. מכאן נולדת המחשבה על "אזרחות של קבוצות", קבוצות חברתיות שונות נהנות מזכויות שונות.
שלוש תפיסות מרכזיות לגבי משמעות האזרחות הן:
- תפיסה רפובליקנית: אזרחות קשורה לקשר למדינה ולקולקטיב, ולחובות ולאחריות אזרחית.
- תפיסה ליברלית: הדגש הוא על זכויות הפרט והחופש האישי להשפעה פוליטית.
- תפיסה פרוגרסיבית: הדגש הוא על שוויון מהותי, ושל הזכות לפעול להשגתו.

ביוון העתיקה האזרחות הופיעה בפולייס (ערים-מדינה). באתונה רק אזרחים מסוימים יכלו להשתתף באסיפות ולהשפיע. ברומא האזרחות הפכה לסטטוס משפטי שמעניק זכויות משפטיות בסיסיות.

בתקופת הפיאודליזם מעמד האזרחות נדיר. הוא התקיים בעיקר בערים שהיו בעלות אוטונומיה מסוימת.

במאות ה-16 וה-17 האזרחות הורחבה בהדרגה, אך בתחילת דרכה היא היתה מוגבלת לבעלי רכוש. מאוחר יותר הוצאו מההגבלה מעמדות נוספות, ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הוכנסו מעמד הפועלים ונשים למרחב האזרחי.
הסוציולוג תומאס מרשל טען במחצית המאה ה-20 כי תהליך ההרחבה הגיע לשיאו במדינות המערב.

הגלובליזציה שינתה את משמעות האזרחות. קשרים בינלאומיים חזקים יותר מקטינים את התלות במדינה. הגירת עבודה המונית העלתה שאלות על מעמדם של מהגרים וילדיהם במדינות אירופה.

מדינות מעניקות אזרחות בצורה שונה. בגישה טריטוריאלית (אזרחות על בסיס מקום הלידה) אדם מקבל אזרחות כי חי בשטח המדינה. בגישה תרבותית (אזרחות על בסיס שיוך תרבותי או אתני) זכאי מי ששייך לתרבות מסוימת. דוגמה: מדינות כמו צרפת נוקשות לגבי טריטוריאליות; גרמניה נטתה להעניק אזרחות על בסיס קריטריונים תרבותיים.

אזרחות בתוך אותה מדינה אינה תמיד אחידה. קבוצות חברתיות שונות מקבלות זכויות שונות. הענקת הטבות מסוימות יכולה ליצור זהות קבוצתית חדשה. דוגמה היסטורית בישראל: היחס לעולי ארצות אסלאם קידם יצירת מעמד חברתי חדש, המזרחים.

אזרחות פירושה להיות חלק מהמדינה. זה נותן זכויות וחובות. זכויות הן דברים שמותר לעשות. חובות הן דברים שצריך לעשות.

בחוק הבינלאומי אזרחות היא קשר בין אדם למדינה. אזרחות עוזרת לאדם לנסוע ולשמור על זכויותיו. יש מדינות שמעניקות אזרחות לכל מי שנולד בהן. יש מדינות שמעניקות אזרחות לפי ההורים או לפי תרבות.
לפעמים אדם לא מקבל אזרחות מכל מקום. אנשים כאלה נקראים חסרי-אזרחות. הם מקבלים עזרה מארגונים עד שמצאו להם פתרון.

חוקרים בודקים גם איך האזרחות נראית בפועל. לא תמיד כל האזרחים מקבלים את אותן זכויות. יש שלוש דרכים לחשוב על אזרחות:
- רפובליקנית: האזרחות היא קשר לקבוצה ולמדינה.
- ליברלית: האזרחות היא זכויות הפרט וחופש פעולה.
- פרוגרסיבית: האזרחות היא זכות לשוויון אמיתי.

ביוון העתיקה רק אזרחים מסוימים יכלו להשתתף בהחלטות העיר. ברומא האזרחות נתנה זכויות משפטיות.

בתקופה זו מעמד האזרחות כמעט נעלם. בערים מסוימות היו זכויות לחלק מהתושבים.

במאה ה-16 וה-17 האזרחות הוגבלה בעיקר לבעלי רכוש. בהדרגה נכללו בה פועלים ולבסוף נשים.

הגלובליזציה קירבה בין מדינות. הגירה של עובדים העלתה שאלות על זכויות המהגרים וילדיהם.

אזרחות יכולה להיות טריטוריאלית, על בסיס מקום הלידה. טריטוריאלי פירושו: לפי המקום בו גרת. או תרבותית, על בסיס שיוך תרבותי. תרבותי פירושו: לפי השייכות להיסטוריה ולמנהגים.

בתוך מדינה אחת חוקי האזרחות לא תמיד שווים לכל הקבוצות. לפעמים הטבות יוצרות קבוצות חדשות עם זהות משותפת. בישראל, למשל, היו תהליכים שתרמו ליצירת זהות המזרחים.