אחרונים

אחרונים, הרבנים והיוצרים שפעלו מהמאה ה-16 ואילך. בתקופה זו נחזקה ההלכה (החוקים והפסיקה היהודית), התקבצו חיבורים קאנוניים כגון השולחן ערוך והגהות הרמ"א, והחלו תנועות רוחניות חדשות כמו הקבלה והחסידות. בסוף התקופה התמודדו חלק מהאחרונים עם המודרנה ותהליכי החילון.

המעבר מ"ראשונים" ל"אחרונים" נעשה סביב שנת ה'ר"ן, בעקבות אירועים בכמה גלגלי זמן: משבר במאה ה-14 באשכנז, אירועים בספרד במאה ה-15, ושינויים בתחילת המאה ה-16 בתפוצות היהודיות. אפשר לחלק את התקופה לשלבים: קדחתנות לפני השולחן ערוך, תקופת חיבור השולחן ערוך, תקופת מפרשיו, קום החסידות, תקופת התפתחותה ותנועות המוסר, עד התקופה המודרנית ולאחר השואה.

תחום פסיקת ההלכה התגבש סביב טקסטים מרכזיים. הקבלה (תורת הסוד) נפצה ברחבי הקהילות. שיטת ה"פלפול", ניתוח ודיון גמראי אינטנסיבי, עלתה והועמדה לביקורת. במקביל צמחו החסידות והמתנגדים לה.

השולחן ערוך הפך לנקודת ייחוס עיקרית בהלכה. כדי להתאים אותו למנהגי עדות שונות נכתבו עליו פירושים והשלמות. ההגהות של הרמ"א (רבי משה איסרליס) הוסיפו יסוד אשכנזי על הטקסט הספרדי.

פורסמו פירושים רבים שסובבו סביב הטקסט או הוצמדו אליו. רבים מספרי ההלכה ביהדות אשכנז מבוססים על השולחן ערוך עם תוספות והבהרות מהרבנים המקומיים.

בארצות אשכנז נכתבו ספרי הלכה משלימים המבוססים על השולחן ערוך. גם במזרח התיכון נכתבו השלמות ופירושים, חלקם לא על פי מבנה השולחן ערוך. בארץ ישראל, עם עליית העדות השונות, נולדו ספרי הלכה שמסכמים מנהגים מרובים.

ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) המשיכה והתרחבה. פוסקים טיפלו בשאלות הלכתיות חדשות שנבעו, בין היתר, מתנועת נדידות היהודים ומשינויים חברתיים.

בתחילת תקופת האחרונים עמדו הלימודים על שיטת החילוקים והפלפול, שהחלה עם רבי יעקב פולק במאה ה-16. פלפול התפתח עד לעיסוק בפרטים רבים והוביל לביקורת. בהמשך היא הוחלפה בגישה מחקרית יותר, שהתמקדה בהבנה עקרונית של סוגיות הגמרא. שיטת בריסק, שאימצה חשיבה אנליטית ומושגית, ייצגה מימוש של המהלך הזה.

בתחום ההגות צמחו תורות רבות, חלקן מיסטיות. הקבלה התפשטה בעיקר אחרי גירוש ספרד; מרכזי הקבלה נוצרו בצפת. נהרו שיטות קבליות שונות, כגון הקבלה הלוריאנית (תורת האריז"ל).

ראשוני מקובלי צפת כללו את הרמ"ק, האריז"ל (רבי יצחק לוריא), ותלמידו רבי חיים ויטאל. לאורך התקופה הופיעו גם הרמח"ל ורבי שלום שרעבי. נוסדה ישיבת המקובלים בית אל, ושמות כמו הרב יצחק כדורי והדורות המאוחרים מוזכרים כממשיכים.

בעל שם טוב הקים את תנועת החסידות בתחילת המאה ה-18. החסידות הדגישה חיי תפילה ורגש דתי של הציבור הפשוט. דמויות מרכזיות: המגיד ממזריטש, רבי שניאור זלמן מליובאוויטש (מייסד ה'חסידות' הלימודית והפרקטית), ורבי נחמן מברסלב.

תנועת המוסר התפתחה במאה ה-19 והדגישה חינוך פנימי ומידות טובות. רבי ישראל מסלנט נחשב למייסדה.

נכתבו פירושים מודרניים למקרא, בין השאר: "אור החיים" לרבי חיים בן עטר, פירושו של החת"ם סופר, "משך חכמה" לרבי מאיר שמחה מדווינסק, "העמק דבר" לנצי"ב, ופירוש רש"ר הירש. נכתבו גם דרשות ופרשנויות בסגנון חסידי ומדרשני.

אחרונים הם הרבנים שעבדו מהמאות ה-16 ואילך. הם עיצבו את ההלכה. ההלכה זו ההוראות והחוקים ביהדות.

התקופה התחילה אחרי אירועים גדולים במאה ה-14, 16. בשנות האלה נוצרו חיבורים מרכזיים. חלקים בתקופה הם: לפני השולחן ערוך, בזמן כתיבתו, אחרי כתיבתו, קום החסידות, ומאוחר יותר עד היום.

ההלכה הוכנסה לספרים חשובים. קבלה (תורת הסוד) נפוצה. עלתה שיטת "פלפול", דיונים חדים בלימוד התלמוד. אחרי זה באה שיטת בריסק, שאומרת להבין רעיונות גדולים.

השולחן ערוך הפך לספר מרכזי. הוסיפו לו הגהות והסברים, כדי להתאים לקהילות שונות.

תחילה למדוהו בשיטות של הרבה ניתוחים קטנים. אחר כך למדו בצורה שמחפשת את העיקר והרעיונות המרכזיים.

קבלה, תורת הסוד, התרחבה בצפת. האריז"ל (רבי יצחק לוריא) היה דמות חשובה. חסידות התחילה על ידי הבעל שם טוב. היא הדגישה תפילה וחיבור לבורא. תנועת המוסר התמקדה בטיפוח המידות, ורבי ישראל מסלנט היה בין המייסדים.

נכתבו פירושים חדשים על התורה והנביאים. בין המפורסמים: "אור החיים" ורבי חיים בן עטר, פירושיו של החת"ם סופר, ו"העמק דבר" של הנצי"ב.

הדברים האלו מראים איך במשך מאות שנים השתנו הלימוד והאמונה. הרבה ספרים חדשים נולדו. חלקם משמרים מסורת, וחלקם מביאים רעיונות חדשים.