"אחריות של משתף ומשדל" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובעת שאדם שעוזר, מייעץ, מפתה, מצווה, מרשה או מאשר פעולה של מישהו אחר, עלול להיות אחראי לנזק שנגרם על ידי אותו מי שביצע בפועל את העוולה. עוולה כאן היא מעשה פוגע שמחייב פיצוי בסעיפי הנזיקין.
הוראה זו יוצאת מן הכלל לכלל בדיני הנזיקין, שלפיו חבה מוטלת בדרך כלל רק על המבצע הישיר של העוולה. היא מטילה אחריות גם על מי שיש לו זיקה מיוחדת למבצע, כלומר מי שפעל כלפי המעשים של המבצע והיו לכך קשר נפשי או פעולה מכוונת.
סעיף 12 נמצא בין מספר סעיפים שמרחיבים אחריות לנזקים על צד שלישי, לצד חבות מעביד וחבות שולח. ההצדקה לחבות כזו מבוססת או על שליטה ביחסים (כמעביד) או על מה שעשה הצד השלישי ביחס למבצע הישיר.
סעיף 12 הוא תרגום לסעיף מקביל בפקודת הנזיקין המנדטורית. בתרגום העברי חולקו המילים לקבוצות באופנים שעוררו קושי פרשני. לדוגמה, התרגום העלול להותיר רושם שניתן להטיל חבות גם על פעולה שנעשתה אחרי שהעוולה כבר בוצעה (למעט אשרור), או שדרוש קשר זמן הדוק בין השידול לבין ביצוע העוולה.
בירור מילולי כזה עלול להוביל לתוצאות בלתי סבירות: מצד אחד להרחיב מדי את תחולת הסעיף; מצד שני לפטור מי שכיהן כיוזם כשמטעו את רעיון העוולה במוחו של המבצע. להדגמה: מי שמפתה אדם לבצע משהו בעודו כלל לא חשוב עליו, לפעמים פירוש מילולי עלול לפטור את המפתה. עורכי דין חוקרים את הנוסח ומציעים תיקונים כדי להשיב את הכוונה המקורית.
סעיף 12 קובע כי אחת מהפעולות המנויות תביא לחבות, אך הפעולה צריכה להיות ביחס לעוולה ולא למעשה מותר. מבחינה נפשית, הסעיף אינו מציין במפורש רמת כוונה, אך טבע הפעולות דורש לפחות מודעות לכך שמדובר בעוולה. אם המשדל ביודעין נוטע את הרעיון או מסייע, מודעותו עולה לעתים לכדי כוונה.
בפסיקה ובספרות קיימות גישות שונות לגבי היסוד הנפשי:
- גישה מקלה: מספיק שהמשדל ידע שהוא משתתף בפעולה פוגעת, אך לא נדרשת כוונה שהעוולה תתבצע.
- גישה בינונית: המשדל אחראי גם אם למבצע לא היתה מודעות, כשהמשדל יזם את הפעולה.
- גישה מחמירה: נדרשת כוונה של המשדל שהתוצאה תתרחש, אחרת בוחנים רשלנות.
הדוגמא של דוד, יהונתן ואוריה ממחישה זאת: יהונתן ביצע תקיפה ביודעין, ולכן הוא המבצע הישיר. דוד שידל את יהונתן, ולכן לפי סעיף 12 גם על דוד תוטל חבות, כי הייתה לו כוונה שאוריה ייפגע.
אשרור הוא אישור של מעשה לאחר מעשה. כאן אין צורך להראות קשר סיבתי בין האשרור לבין העוולה, כי העוולה כבר התרחשה. לכן תחולת האשרור רחבה, אך גם נתונה לביקורת כי היא חורגת מההיקף ההיסטורי של מקבילותיה.
על מנת שאשרור יחול, שני תנאים עיקריים חייבים להתקיים: המעשה הוא באמת עוולה, והמאשרר ידע שמדובר בעוולה.
כמו בדיני עונשין, גם כאן יש שני מרכיבים: יסוד עובדתי (מה נעשה) ויסוד נפשי (מה חשב/רצה העושה). בדיני עונשין לא מטילים אחריות על מסייע אם העבירה לא בוצעה. בנזיקין, לעומת זאת, נדרשת היות המעשה עוולה אזרחית כדי להטיל אחריות על המשדל.
התקנים הפליליים מתארים מצבים של "מבצע באמצעות אחר" (כאשר האחר הוא כלי בידיו של השולח), שידול וסיוע. חלק מהמונחים והדגשים שם דומים לסעיף 12, אך הדרישות המדויקות של היסוד הנפשי משתנות.
כאן צד שלישי עושה שימוש באדם בעל חסרונות (כמו קטינות, אי שפיות או טעות) כדי לגרום לו לבצע את המעשה. הצד השלישי מנצל את השליטה או המצב של המבצע כדי להשלים את היסוד הנפשי או העובדתי של העבירה.
שידול פירושו להביא אחר לידי עשייה באמצעות שכנוע, עידוד או הפצרה. ההחלטה הסופית צריכה להישאר של המבצע. שידול יכול להיות נטיעת רעיון או הכרעת הכף, כשהמשדל הוא מי שמשכנע לבצע.
סיוע פירושו תרומה ממשית לביצוע העוולה. הסיוע יכול להיות חומרי, כמו סיפוק כלים, או רוחני, כמו הבטחה להסתיר את המבצע אחר כך. סיוע שכזה עשוי להטיל חבות, אך לעתים בית־המשפט יעדיף ליישם סעיפים אחרים העוסקים במעורבות משותפת.
המרכז בריסטייטמנט של ארצות הברית מדגיש שתי דוגמאות: אחראיות כשנותנים עידוד או סיוע משמעותי בידיעה שמדובר בהפרת חובה; ואחראיות כשמורה או מרשה התנהגות שאדם היה צריך לדעת שהיא עלולה להיות עוולה. בהשוואה לסעיף 12 קיימים הבדלים: הריסטייטמנט דורש בדרך כלל הוכחת נזק, דורש במקרים מסוימים שאדם "חייב לדעת", ולעתים דורש סיוע מהותי.
במשפט העברי יש כלל תלמודי: "אין שליח לדבר עבירה" - כלומר השליח לא מייחס את העוולה לשולח. לפי מקור זה, בדרך כלל השליח עצמו יישא באחריות ולא השולח. עם זאת קיימות מגוון דעות בעתות שבהן לשולח יתרון הבנה או הובלה של המעשה.
הצעת הקודיפיקציה מסכמת אחריות לשני סוגים: אישית ושילוחית. היא מציעה לשנות את נוסח סעיף 12 כך שיכלול במפורש יסוד נפשי של "ביודעין" ולבטל את התוספות הבעייתיות מהנוסח העברי הנוכחי. כך יובהרו בעיות תיאום המילים והכוונה שנדונו לעיל.
סעיף 12 נותן כלי להרחבת חבות נזיקית גם על מי שאינו המבצע הישיר. העקרונות המרכזיים שנשארו בדיון הם: זיקה בין המשדל לבין המבצע, כוונה או מודעות של המשדל, ומגבלות תכליתיות שמנסות למנוע הקצנה בפרשנות. המגמות החוקתיות וההצעות לקודיפיקציה שואפות להבהיר את הדרישות ולפתור את בעיות הנוסח שהועלו בפסיקה ובספרות.
סעיף 12 אומר: מי שעוזר, מייעץ, מפתה, מצווה, מרשה או מאשר מעשה פוגע, יכול להיות אחראי גם אם לא עשה זאת בעצמו. מעשה פוגע הוא מעשה שגורם נזק לאדם אחר.
אם מישהו משדל מישהו אחר לפגוע באדם, גם המשדל יכול להידרש לשלם פיצוי. הדוגמה: דוד אומר ליהונתן להכות את אוריה. יהונתן מכה. גם דוד אחראי כי הוא שידל.
החוק הזה הגיע מהזמן של המנדט הבריטי. בעבר התרגום לעברית גרם לבעיות. אנשים התווכחו אם צריך שהשידול יהיה קרוב בזמן למעשה או לא, ומה זה אומר "לאשר" מעשה לאחר שעשו אותו.
כדי שהמשדל יהיה אחראי, בדרך כלל צריך שהוא ידע שמדובר במעשה פוגע. יש דעות שונות: חלקן אומרות שמספיק לדעת, אחרות שדורשים כוונה שייגרם הנזק.
אשרור זה לאשר מעשה אחרי שהוא כבר קרה. מספיק שהמאשרר ידע שזה מעשה פוגע.
בחוק העונשין גם יש מושגים של מי שעוזר או משדל. שם כדאי להוכיח כוונה כדי להעניש. בשני המערכות יש קשר בין מה שעשו לבין מה שאדם חשב או רצה.
"מבצע באמצעות אחר" זה כשהאחר הוא כלי בידי מי שהורה לו. "משדל" זה כשמנסים לשכנע מישהו לעשות. "מסייע" זה כשנותנים משהו שיעזור לעשייה. כל אלה יכולים להביא לאחריות.
בארצות הברית יש חוקים דומים שמדברים על עידוד וסיוע משמעותי. במשפט העברי יש כלל שאומר "אין שליח לדבר עבירה" - בדרך כלל השליח יהיה האחראי, אבל יש מקרים חריגים.
הצעת חוק חדשה מנסה לעשות סדר. היא רוצה לכתוב במפורש שאדם יהיה אחראי אם הוא ידע שעזר בעוולה. כך יפתרו חלק מהבלבולים בשפה של היום.
סעיף 12 נותן אפשרות להטיל אחריות גם על מי שעזר או שידל. הדיונים ממשיכים כדי להבהיר מתי בדיוק אדם צריך להיות אחראי.
תגובות גולשים