אימוץ

אימוץ הוא תהליך חוקי שמעניק לאדם מעמד הורה לילד שנולד לאחרים. ההורה המאמץ מקבל את כל הזכויות החוקיות על הילד, כמו אם ההורים הביולוגיים ויתרו על זכויותיהם או נפטרו. המונח "הורה" כאן מציין גם את ההורה הביולוגי וגם את המאמץ, משום שעל-פי החוק המעמד שלהם יכול להיות זהה.

יש סיבות שונות לאימוץ. לעתים הוריו הביולוגיים של הילד לא יכולים לגדלו. לעתים ילד הוא יתום. יש מקרים של נטישה בבית חולים, או הפקעה על-ידי הרשויות כשנחשבת סכנה לילד. בעבר היו מקרים של הפקעות המוניות שפגעו בקבוצות ילידים, כמו האבוריג'ינים באוסטרליה.

הרבה ילדים נמסרים משום שההורים הביולוגיים מרגישים שאינם יכולים לדאוג להם. במדינות רבות הרשויות יכולות להוציא ילדים מחזקת הוריהם אם נחשבת סכנה. חלק מהילדים מגיעים לאימוץ בגלל מות ההורים. ביהדות אימוץ יתומים הוא מצווה, אך לפי ההלכה יש עדיין קשר משפחתי ביולוגי.

הורים מאמצים רבים רוצים לתינוקות בריאים וגזעיים דומים להם. בגלל הביקוש הגבוה לתינוקות כאלה יש דרישות כלכליות וחברתיות מהמועמדים לאימוץ. ילדים בני יותר מחמש וילדים עם ליקויים פחות מבוקשים, ולעתים רשויות מעודדות אימוץ שלהם בעזרת קצבאות וטיפולים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הביקוש לאימוץ עלה מאוד. מספר המבקשים היה גדול משמעותית ממספר התינוקות הזמינים. הדבר יצר שוק שחור של מתווכים וסוכנויות, כולל הברחות ילדים בין מדינות.

לרבים מהילדים המאומצים וההורים הביולוגיים יש רצון להיפגש. בישראל אדם מאומץ שיגיע לגיל 18 יכול לבקש לפתוח את "תיק האימוץ" הממשלתי. בתיק זה שמורים פרטים על המשפחה הביולוגית. תיקי האימוץ נשמרים גם כדי למנוע נישואים מקריים בין קרובים שלא ידעו על הקשר.

בישראל חוק אימוץ ילדים (התשמ"א-1981) מסדיר את התהליך. השירות למען הילד מטפל בעניינים אלה. לחוק יש גם הוראות על זכויות הורה מאמץ, כמו חופשת אימוץ וזכויות בעבודה. יש מחסור בתינוקות למסירה בישראל, ולכן הממתינים לאימוץ נדרשים לחכות שנים.

רשויות מגדירות תינוקות כקבוצה עד גיל שנתיים. ילדים מעל גיל שנתיים מסווגים לעתים כ"צרכים מיוחדים". הכוונה: הם צריכים הורים קבועים ולעיתים טיפול מיוחד.

בשנות ה-60 אומצו בישראל כ־200 ילדים בשנה. רובם נולדו מחוץ לנישואין והיו לרוב מאמהות צעירות.

עקב המחסור בתינוקות בישראל, נפוץ אימוץ מחו"ל. ילדים אלה בדרך כלל יתומים או נמסרו במדינות פחות מפותחות. יש גם מקרים נדירים של קנייה או חטיפה. לפי אמנת האג, ילד מאומץ מחו"ל לא ניתן להוציא מהמדינה לפני גיל שישה חודשים, כדי לאפשר לאם הביולוגית לשנות דעתה.

אימוץ בין־ארצי בישראל מתבצע רק דרך "עמותה מוכרת" שקיבלה אישור רשמי. העמותה נמצאת בפיקוח הרשות המרכזית לאימוץ בין ארצי במשרד העבודה והרווחה. ההתקשרות נעשית בחוזה שמגדיר התחייבויות ותשלומים. הליך האימוץ כולל בדיקות, אישורים ומעקב שיכול להימשך גם לאחר החזרת הילד לישראל. הליכים אלה מורכבים ולכן מומלץ ליווי משפטי כדי להפחית חוסר ודאות.

תהליך האימוץ גם רגיש מבחינה רגשית ופיזיולוגית. אפילו כשהקשר הרגשי נוצר מוקדם, יש צורך בסיום רשמי של ההליך עד לאימוץ הסופי.

אימוץ הוא כשמישהו הופך להיות ההורה של ילד שנולד לאחרים. אחרי אימוץ, ההורה המאמץ הוא הורה חוקי לילד.

אנשים נותנים ילד לאימוץ כי הם לא יכולים לגדל אותו. לפעמים ההורים מתים. לפעמים ילד ננטש בבית חולים.

הרשויות יכולות לקחת ילדים מהורים אם הילד בסכנה. בעבר לקחו ילדים ממקומות ופגעו בקבוצות כמו האבוריג'ינים.

הרבה הורים רוצים תינוקות בריאים. לכן יש דרישות כלכליות מהמאמצים. ילדים גדולים או עם בעיות מקובלים פחות, אבל יש תמיכה ושירותים להם.

אחרי המלחמה היו הרבה זוגות שרצו לאמץ. היו יותר מבקשים מתינוקות. זה יצר סוכנויות מסוימות שעבדו שלא כחוק.

ילד שמאמץ רוצה לפגוש לפעמים את משפחתו הביולוגית. בישראל בגיל 18 אפשר לבקש לפתוח "תיק אימוץ". בתיק יש פרטים על המשפחה הביולוגית.

חוק האימוץ בישראל קובע מי מטפל בתהליך. השירות למען הילד עוזר בכך. יש מצוקה בתינוקות למסירה, לכן אנשים ממתינים הרבה שנים. ילדים מעל גיל שנתיים נחשבים לפעמים "צרכים מיוחדים". זאת אומרת שהם זקוקים לטיפול נוסף ולעיתים להורים קבועים.

אימוץ מחו"ל נפוץ כשלמעט תינוקות בארץ. אימוץ בין־ארצי נעשה רק דרך עמותה מיוחדת. יש חוזה, בדיקות ומעקב גם אחרי החזרת הילד לישראל. בגלל המורכבות עדיף לקבל עזרה משפטית.

בסופו של דבר, אימוץ יוצר משפחה. ההורה והילד מקבלים מעמד משפטי ברור והזדמנות לחיים משותפים.