אינטגרציה (חינוך)

אינטגרציה בחינוך היא התהליך שבו מערבים תלמידים מקבוצות חברתיות שונות בכיתות ובבתי ספר משותפים. המונח מתורגם מאנגלית כ"דה-סגרגציה", כלומר ביטול ההפרדה. הכוונה היא לשילוב לפי גזע, אתניות, מצב חברתי-כלכלי ולעיתים לפי כישורים לימודיים.

רק מעטים בעולם יישמו אינטגרציה באופן רחב. בארצות הברית המונח קשור בעיקר לחקיקה שחייבה למידת תלמידים מקבוצות גזעיות ואתניות שונות יחד. בישראל האינטגרציה נעשתה בעיקר בתוך הציבור היהודי, ובהמשך במידה מסוימת גם בתוך הציבור הערבי. בבריטניה לא הייתה אינטגרציה כפויה, למרות שמוסדות חינוך מקיפים נפוצים שם.

יש שתי גישות עיקריות: אחת רואה באינטגרציה מטרה חברתית, שוויון והפגשת קבוצות. הגישה השנייה רואה בה אמצעי, לשפר הישגים לימודיים, להקטין פערים חברתיים ולייצר כיתות בעלות הרכב יעיל יותר להשפעה חינוכית מיטבית.

ב-29 ביולי 1968 אישרה הכנסת את המלצות הוועדה בראשות ד"ר אלימלך-שמעון רימלט. החלטה זו הובילה לרפורמה מבנית שהקימה את חטיבת הביניים, שלב חינוכי בין היסודי לעל-יסודי, ואימצה מדיניות אינטגרציה כמרכיב מרכזי ברפורמה. המטרות שהוגדרו היו: להעלות את רמת ההוראה וההישגים, להקטין פערי השכלה וסיכויי השתלבות בחברה, ולהפגיש ילדים מכל השכבות במסגרת לימודים משותפת.

ביישום הראשוני (1968, 1969) הוקמו שמונה חטיבות ביניים שכללו כ-8% מתלמידי כיתות ז'-ח'. עד 1973, 1974 למדו כ-30% מהתלמידים בחינוך העברי בחטיבות ביניים. היישום נעשה בהתחלה במקום שבו ההתנגדות הציבורית היתה נמוכה, כמו בעיירות פיתוח. בשנות ה-80 השתרר האטה בגידול היישום, ובתחילת שנות ה-90 חזרו ערים רבות ליישם את הרפורמה. עם הזמן האינטגרציה ירדה מהמעמד המרכזי בסדר היום של הרפורמה.

פסיקות בתי המשפט היו חשובות ליישום האינטגרציה. במקרה המוכר "קרמר נ' עיריית ירושלים" עגן בג"ץ את הרפורמה בפסק-דין יסודי. במשך שנים בית המשפט העליון תמך במדיניות הממשלה ודחה עתירות של הורים שמחו על יישום האינטגרציה. משנות ה-90 נרשמה תפנית: בית המשפט העליון הפחית את התערבויותיו וסירב לאשר חלק מההחלטות המנהליות לאכוף אינטגרציה.

בתי המשפט המחוזיים הראו לעתים מגמה שונה, ודחיית עתירות רבות נימקה בחשיבות האינטגרציה. מאז אמצע שנות ה-80 חל תהליך של ביזור סמכויות לרשויות המקומיות, מה שגרם לאתגרי תקצוב ולפתרונות מקומיים שהקשו על יישום מדיניות אחידה.

מקרה מפורסם משנת 2010 עסק בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל. בג"ץ קבע שיש שם אפליה עדתית בין תלמידות ממוצא מזרחי ואשכנזי. הורים שסירבו לציית להוראת בית המשפט קיבלו קנסות ואפילו מאסר. אחרי מחאות ופשרה נפתח לבנות המגמה החסידית בית ספר נפרד במעמד של מוסד פטור, שאינו מתוקצב על ידי המדינה והמועצה המקומית.

אינטגרציה בחינוך היא שילוב תלמידים מקבוצות שונות ללמוד יחד. המילה "אינטגרציה" כאן אומרת מיזוג של ילדים. המונח האנגלי "דה-סגרגציה" אומר ביטול הפרדה.

מדינות מעטות עשו זאת באופן גדול. בארצות הברית זה נעשה בחוק כדי שילדים מקבוצות שונות ילמדו יחד. בישראל רוב השילוב היה בתוך הציבור היהודי ובהמשך גם בחלק מהקהילה הערבית.

יש מי שחושבים שאינטגרציה היא מטרה חשובה של שוויון. אחרים אומרים שזהו כלי להפחתת פערים ושיפור הלמידה.

ב-29 ביולי 1968 אישרה הכנסת תוכנית חינוכית שיצרה את חטיבת הביניים. חטיבת הביניים היא שלב בין בית הספר היסודי לבית הספר העל-יסודי. המטרות היו לשפר את ההוראה, לצמצם פערים ולהפגיש ילדים מרקעים שונים.

בהתחלה הוקמו 8 חטיבות ביניים ואלה כללו כ-8% מהתלמידים בכיתות ז'-ח'. עד שנת 1973, 1974 כחמישית עד שליש מהתלמידים למדו בחטיבות ביניים. הרפורמה הוחדרה איטית וראשית ביישובים שלא התנגדו לה.

בית המשפט העליון פסק לפעמים לטובת האינטגרציה, כמו בפסק-דין חשוב שנקרא "קרמר נ' עיריית ירושלים". מאוחר יותר הוא הפחית את האכיפה. בשנת 2010 בג"ץ קבע שיש בעיה של אפליה בבית ספר בעמנואל. אחרי מחלוקת נפתרה הבעיה בהסדר שבו נפתח בית ספר נפרד שאינו מקבל תקצוב מהמדינה.