אינפלציה בישראל

אינפלציה (עליית מחירים כללית) בישראל נדדה במשך שנים בין שקט לתנודות קיצוניות. לשיאה הגיעה האינפלציה בין 1980, 1985, כשהשנה 1984 ראתה עלייה שנתית של כ-445%. בחודש יולי 1985 נמדדה עליית מחירים חודשית של 27.49%. עליית המחירים הקשה הובילה לכך שתקציב המדינה חושב לפעמים בדולר, ונוצר חוב חיצוני גדול. המשבר נבלם על ידי תוכנית הייצוב של 1985.

בתקופה הראשונה לאחר הקמת המדינה שלט מחסור במטבע חוץ ובמוצרים. הונהגה מדיניות קיצוב (צנע) כדי למנוע עליית מחירים. כשהמדיניות בוטלה, האינפלציה קפצה ו־1952 סיימה בשיעור של 66%. התשלומים מגרמניה הורידו את האינפלציה עד סוף שנות ה־50. בתחילת שנות ה־60 היא עלתה שוב (כ־9, 10%), והפחתת שער המטבע ב־1961 לא פתרה את הבעיה לגמרי. בשנים 1963, 64 ירדה האינפלציה לרמה של 4, 5%.

לאחר 1967 גדלו ההוצאות על פיתוח וביטחון. שיעור האבטלה ירד, אך המימון דרך הלוואות והגדלת אמצעי התשלום הגבירו את האינפלציה. בשנים 1970, 1973 נרשמה אינפלציה של כ־14, 15% בשנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר כלכלי נוסף, וגידול בחוב המקומי והחיצוני בשנות ה־70.

בשנות ה־80 המצוקה החריפה. המדיניות הפתוחה בשלהי שנות ה־70 וההקלות ביבוא גרמו ל'בהלת קניות', לירידת יתרות מטבע חוץ ולחובות גדולים. משבר הבורסה ב־1983 וההתחייבות למניעת קריסה של הבנקים הגבירה את העומס על התקציב. בין 1979 ל־1985 שיעורי האינפלציה השנתיים עברו את 100% פעמים רבות.

המשבר פגע בקיבוצים, במושבים ובגופים ציבוריים שתלו את עצמם בתמיכת המדינה. עליות המחירים וחיסול חסכונות הפכו לחלק מהמציאות, ותשלומי העברה (קצבאות) ועלויות הסובסידיות גדלו מאוד. האבטלה והמובטלים עלו, ויש שהרגישו היעלמותה של אמון במוסדות.

בשנת 1985 הונחה תוכנית הייצוב: העלאת מסגרת שליטה על השכר, הקפאת מחירים, איסור החזקת מטבע זר בידי אזרחים והחלפת מטבע (השקל החדש החליף את השקל הישן בשיעור של 1,000 לשקל חדש). התוכנית צמצמה את האינפלציה בהדרגה.

לאחר מכן ננקטה מדיניות ליברלית זהירה, שכללה פתיחת שווקים, הפרטות ושמירה על ריבית זהירה. בסוף שנות ה־90 האינפלציה ירדה מתחת ל־10%, ובשנת 2000 היא כמעט הגיעה ל־0%.

בנק ישראל מגדיר יעד אינפלציה של 1%, 3% ומשתמש בריבית, המחיר להלוואה, ככלי המרכזי לשליטה על האינפלציה. בשנים 2003, 2022 שיעור האינפלציה היה בדרך כלל מתחת ל־4% לשנה.

בשנים 2021, 2023 חלה עלייה חדה בעקבות גל אינפלציה עולמי אחרי מגפת הקורונה. ב־2022 האינפלציה בישראל עמדה על 5.3%. עליית המחירים האיצה את משבר הדיור: מחירי הדירות עלו כ־17.8% בשנה. בנק ישראל העלה את הריבית עד כ־4.75% במאי 2023. לאחר מכן האינפלציה החלה לרדת, ובתקופה של 12 החודשים עד נובמבר קצב האינפלציה עמד על כ־2.4%.

מדידת האינפלציה נעשית באמצעות מדד המחירים לצרכן. המדד נמדד מדי חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיימות טענות שהוא לא תמיד משקף במדויק את יוקר המחיה.

המשבר והתחושות הקשות שבו באו לידי ביטוי גם בקולנוע. בין הסרטים שסאטירו את המצב: "האיש שבא לקחת" (1982), "השיגעון הגדול" (1985), "האינסטלטור" (1986) ו"המובטל בטיטו" (1987).

אינפלציה היא עליית מחירים. כלומר, כשקונים מוצרים הם עולים יותר ויותר.

בישראל של שנות ה־80 המחירים עלו מאוד מהר. בשנת 1984 המחירים עלו פי חמישה וחצי בממוצע בשנה. זה גרם לקושי גדול במשפחות ובממשלה.

הממשלה לקחה הלוואות והדפיסה כסף רב. היו גם משברים בבנקים ובבורסה. כל זה הביא לחובות גדולים ולעליית מחירים.

בשנת 1985 עשו תוכנית מיוחדת. הגבילו עליית שכר, הקפיאו מחירים ואיסרו על החזקת מטבע זר. החליפו את המטבע לשקל חדש. הצעדים הצליחו להוריד את האינפלציה.

במשך שנים המחירים היו יחסית יציבים. אחרי מגפת הקורונה ב־2021, 2022 המחירים עלו שוב. ב־2022 האינפלציה הייתה 5.3%, והמחירים של הדירות עלו מאד.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בודקת את מדד המחירים לצרכן. זה המדד שמראה כמה המחירים עלו.

המשבר נשקף גם בסרטים קומיים משנות ה־80.