איקרית (בערבית: إقرث או إقرت) היה כפר ערבי נוצרי בגליל המערבי. תושביו גורשו במלחמת העצמאות של 1948 ולא הורשו לחזור לאחריה.
באתר איקרית הייתה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר נזכר בין היתר כיישוב מאוחר בשם יוקרת, שבו פעל האמורא רבי יוסי דמן יוקרת בתקופת המשנה והתלמוד. הכפר חרב אחרי התקופה הצלבנית והושב במאה ה-16. תושביו היו נוצרים קתולים ועוסקים בעיקר בחקלאות. בסקר משנת 1945 נמנו בו כ-490 תושבים, ושטחו עמד על כ-24,722 דונם.
ב-31 באוקטובר 1948 נכנס צה"ל לאיקרית במסגרת מבצע חירם, ללא קרב. לאחר כשבוע דרש הצבא מהתושבים להתפנות, במסגרת מדיניות לפינוי רצועת גבול בעומק של כ-5, 15 ק"מ מדרום לגבול עם לבנון. נמסר לתושבים כי יוכלו לשוב בתוך שבועיים. חלקם עברו ללבנון, ורובם הועברו בנובמבר 1948 לראמה. כשהם ביקשו לחזור הצבא סירב והחלה סחבת.
אדמות הכפר שומשו לאחר המלחמה: הוקמו על חלק מהן יישובים יהודיים, הוכרזו חלקים כשמורת טבע, וחלקים נסללו כבדרכים. כיום מרבית הקרקעות במעמד של אדמה מופקעת ובחזקת מינהל מקרקעי ישראל (הרשות הממשלתית לניהול קרקעות).
מאז 1951 ניהלו תושביו עוררה משפטית למימוש ההבטחה לשובהם. בג"ץ פסק לטובת שני כפרים ביקש להשיבם לבתיהם, אך באותה שנה הרס צה"ל את מבני הכפר. ב-1962 דווח שחלק קטן מהעקורים קיבל פיצוי של כ-4,000, 5,000 לירות ועבר לחיפה או לתרשיחא.
במשך השנים הוקמו ועדות ונתנה התדיינות מול ממשלות שונות. ב-1992 מונה דוד ליבאי לראשות ועדה, וב-1995 המליצה הוועדה להחזיר חלק מן האדמות ולסייע בבניית הכפרים מחדש. התושבים הגישו הסתייגויות והממשלה לא דנה בהצעות. לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995, ממשלות ימניות סירבו לאמץ את המלצות הוועדה.
היורשים דואגים לבית הקברות ולכנסייה שנותרה עומדת. מאז סוף שנות ה־70 שבו לקבור שם יקיריהם. רוב משפחות איקרית מתגוררות בחיפה, בראמה ובכפר יאסיף. בשנת 2010 מנו הצאצאים כ-1,600 נפשות.
הקהילה שומרת טקסים ומסורות: תפילה בכנסיית הכפר בשבת הראשונה של החודש, חגיגות דת, חתונות והטבלות בכנסייה. בקיץ נהוגת קייטנה שנתית שנמשכת מספר שנים, ובקיץ 2012 כעשרים צעירים החליטו להישאר בשטח הכפר כחלק מהמאבק על הזכויות והחזרה למקום.
איקרית הייתה כפר (כפר = מקום קטן שבו גרים אנשים) נוצרי בגליל המערבי. התושבים גורשו ב־1948 ולא הורשו לחזור.
המקום היה מיושב עוד בתקופות עתיקות. פעם היה בו יישוב יהודי בשם יוקרת. הכפר שוקם במאה ה־16. התושבים היו קתולים ועבדו בחקלאות. ב־1945 גרו שם כ־490 אנשים.
ב־31 באוקטובר 1948 נכנסו חיילים לכפר במסגרת מבצע חירם. אמרו לתושבים שיוכלו לחזור תוך שבועיים. חלק עבר ללבנון, ורובם הועברו לראמה. כשביקשו לחזור לא נתנו להם.
התושבים נלחמו בבית משפט מאז 1951. בית המשפט קבע שיש להחזירם, אך באותה שנה הרסו את הבתים. חלק קטן קיבל פיצוי ועבר לחיפה.
היום צאצאי הכפר דואגים לבית הקברות (בית קברות = המקום שבו קוברים אנשים) ולכנסייה (כנסייה = בית תפילה של נוצרים). הם מתאספים לתפילות, עושים חתונות והטבלות בכנסייה ויוצאים לקייטנה בקיץ. ב־2010 התגודדו כ־1,600 בני משפחה. בקיץ 2012 כ־20 צעירים נשארו בשטח הכפר כדי לשמור על המקום ולבקש לחזור.
תגובות גולשים