אלוהים (יהדות)

אֱלֹהִים, על פי המסורת היהודית, הוא האל היחיד, בורא העולם ושולט בו. הוא בחר בעם ישראל ונתן לו את התורה ואת תרי"ג המצוות (613 מצוות). לשאר האומות ניתנו לפי המסורת שבעת מצוות בני נח (חוקים בסיסיים למוסר ולחיים חברתיים).

התנ"ך מציג את אלוהים בשתי דרכים עיקריות: כממשי ודמוי-אדם, וכמופשט שאין לו גוף. יש פסוקים שמתארים אותו בפעולות אנושיות, מדבר, רואה, יוצר, נוטע גן, וגם חזיונות שבהם נראית דמות אלוהית. מצד שני מופיע רעיון ה־"כבוד" (כבודו), כלומר גילוי או נוכחות של האל, שהיא לא בהכרח גוף ממשי. במקומות מסוימים נאסר על ישראל לעשות פסלים, מתוך ההבנה שהאל אינו דמות מוחשית שניתן לייצג.

יש בספרות המקראית ולמעשה בתרבות היהודית דיבורים שמאנישים את האל. פרשנים פילוסופיים כמו הרמב"ם טענו שאמירות אלה הן משליות. הרמב"ם הסביר שהשפה האנושית מוגבלת ולכן משתמשת בתיאורים גופניים כדי לבטא פעולות ותכונות אלוהיות שנגישות לתפיסה האנושית. גם פירושים אחרים, כמו אצל יהודה הלוי, מפרידים בין תיאורי פעולה, תיאורי יחס ותיאורים שמבטלים דימויים שגויים.

התנ"ך מציג אלוהים כאוהב, זועם, מקנא ומתרצה. הוא בוחר בעם, שונא עבודה זרה, ועשוי להעניש חטאים. בו זמנית הוא מוצג כקבוע and בלתי דומה לאדם: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", כלומר דרכיו גבוהות מדרכי האדם.

בספרות חז"ל יש גם דיבורים מאנישים וגם פירושים שמדגישים האל כמושג מופשט. יש מסורות שבהן דמויות קדומות ראו דמות אדם של האל, ויש מסורות שמרחקות את הדימוי הזה ומפרשות אותו בעל-פה.

הוגים יהודים כמו הרמב"ם ורבי יהודה הלוי דנו בגופניות האל. רובם נקטו בגישה שמדגישה את אי־היכולת האנושית לתפוס את מהות האל, ואת הצורך להשתמש במשל כדי ללמד ולקרב את העם.

הקבלה והחסידות רואות את העולם כמילוי הופעות אלהיות. הרב קוק כתב שהמהות האלוהית אינה נתפסת בשכל האנושי, ורק התגלמויותיה (כמו חכמה וצדק) פתוחות לחקירה ולעבודה רוחנית.

המקרא מייחס לאלוהים פעולות מרכזיות: בריאה, השגחה על החיים, הענשה ותיקון. בתנ"ך יש סיפורים שבהם אלוהים גורם למותם של אנשים כחלק מעונש על חטאים (למשל המבול, חורבן סדום, מכות מצרים) או מצווה על קרבות ועונשים בציוויו של הנביא. חלק מהמעשים הללו מעוררים בחינה וביקורת גם בתקופות מאוחרות.

מודרניסטים מבקרים את דמות האל התנ"כי כנקמנית וקנאית. מצד שני, המסורת והטקסטים מציגים את קנאתו של האל כביטוי לשרירות מוסרית ולשאיפה לסלק רע מהעולם. יש גם ביקורת על קיומן של מצוות עונש מוות שאינן מבוצעות כיום.

חוקרי המקרא חקרו את התפתחות האמונה באלוהי ישראל. יש תאוריות שמקשרות חלק מהתכונות לאל הכנעני "אל" או למקורות דרומיים של יהוה. אין הסכמה מלאה; יש דעות שונות על המוצא וההתפתחות של הדמות האלוהית.

המילה "אלוהים" מתנהגת לעתים ברבים, ויש פירושים לשימוש זה, שימור לשוני מתקופת פוליתאיזם או כ"ריבוי כבוד" (פנייה מלכותית). לשמות אחרים יש משמעות תפקודית: "יהוה" (השם המפורש), "אדני", "שדי", "מלך מלכי המלכים" ועוד. רבים נמנעים מלומר את השם המפורש ומחליפים בתארים כמו "השם" או "הקב""ה".

התורה קוראת לקשר של אמונה, אהבה ויראה כלפי האל. במרכז עומד קיום המצוות והקשר עם הבורא.

אֱלֹהִים הוא ביהדות האל היחיד. הוא נחשב בורא העולם ושולט בו. הוא בחר בעם ישראל ונתן לו את התורה. התורה היא ספר הלימוד והחוקים של העם. יש גם חוקים שנקראים "מצוות". תרי"ג מצוות = 613 מצוות.

בתנ"ך אלוהים מופיע לפעמים כמו אדם. לעיתים הוא מדבר, רואה או יוצר. לפעמים אומרים רק על "כבודו", זה אומר את הנוכחות או ההופעה של אלוהים שאנשים חווים, ולא גוף כמו של אדם. בגלל זה אסור לעשות פסלים שמייצגים את אלוהים.

אומרים גם שאלוהים מרגיש: הוא אוהב, כועס או מתאבל. חלק מהחכמים אמרו שהתיאורים האלה הם משל. הם רצו להגיד רעיונות גדולים בשפה שאנשים מבינים.

יש סיפורים שבהם אלוהים מתערב בעולם. לדוגמה: המבול שהציל נח ובניו, סיפור יציאת מצרים, וסיפורים על ערים שהושמדו בגלל רשע. אלה סיפורים שמראים שהיו גם רגעים קשים בתנ"ך.

בזמנים שונים הוגים יהודים חשבו אחרת על אלוהים. בקבלה ובחסידות אמרו שהעולם הוא דרך לראות את אלוהים. הרב קוק אמר שאי אפשר להבין את מהות האל במלאות, ורק את הופעותיו אפשר לתאר.

יש הרבה שמות לכבוד אלוהים. דוגמה: "יהוה" (השם המפורש), "אדני" ו"הקב""ה". בגלל הקדושה, אנשים מחליפים את השם במילים כמו "השם".

הרעיון המרכזי הוא שהאל הוא מקור החיים והטוב, ושביחס אליו מצוות, אהבה ויראה חשובים. לאורך הדורות אנשים ודמויות שונות ניסו להסביר איך להבין את אלוהים בדרכים שונות.