אלפבית לטיני

הכתב הלטיני, שנקרא גם האלפבית הרומי, הוא הכתב הנפוץ ביותר בעולם. הוא משמש בשפות רבות, ובעיקר מחוץ לאירופה.

האלפבית הלטיני התפתח במאה ה־7 לפנה"ס מהאלפבית האטרוסקי. האטרוסקי הוא המקור שממנו הושאלו 21 אותיות. מקורו של האלפבית האטרוסקי הוא באלפבית היווני.

תחילה האות C ייצגה שני צלילים: G ו‑K. מאוחר יותר הוספה האות G על ידי שינוי האות C (הוספת קו אופקי). השינוי הזה הוביל לכך שאות Z יצאה משימוש ואז הוחזרה, יחד עם Y, אחרי כיבוש יוון על ידי הרומאים, כדי לכתוב מילים יווניות. עם הזמן נוספו אותיות נוספות.

בלטינית התקופתית של האימפריה הרומית היו 23 אותיות בסיסיות: A, B, C, D, E, F, G, H, I, K, L, M, N, O, P, Q, R, S, T, V, X, Y, Z.

האלפבית הלטיני המודרני מכיל 26 אותיות בסיסיות. לכל אות שתי צורות: אות גדולה ואות קטנה. לכן מדברים על 52 צורות בסיסיות בשימוש today. שפות שונות מוסיפות סימנים ושינויים כדי להתאים להגייה המקומית.

למרות דמיון בין צלילי האותיות בשפות שונות, ההגייה משתנה לעיתים בצורה ניכרת.

שפות רבות מוסיפות סימנים על האותיות הבסיסיות. סימנים אלה משנים את הצליל או מצביעים על הגייה שונה.

דיאקריטיים (סימנים שמוסיפים לאות כדי לשנות את הצליל או ההגייה) נפוצים בשפות רבות. כל שפה משתמשת בסימנים שמתאימים לה.

יש גם אותיות ושילובים מיוחדים שאינם חלק מ‑26 הבסיסיות, למשל:
- Ə, ə, צורה של שווא.
- Æ, æ ו‑Œ, œ, צירופים של שתי אותיות.
- ſ, הגרסה המוארכת של S.
- ß, במקור צירוף של ſ עם Z.
- Ð, ð, שימשה באנגלו־סקסונית; כיום קיימת באיסלנדית ובפארוזית.
- Þ, þ, שימשה באנגלו־סקסונית; כיום קיימת רק באיסלנדית.

האלפבית הלטיני משמש משפחות שפות רבות. להלן קבוצות מרכזיות:

האלפבית הלטיני מופיע ברוב שפות הודו‑אירופיות מחוץ לאזורים שהשתמשו בקירילית.

שפות כמו ספרדית, צרפתית ואחרות משתמשות בלטינית והוסיפו לה דיאקריטיים.

גם שפות גרמאניות עיקריות נכתבות בלטינית, עם שינויים לפי הצורך.

במדינות שבהן הדת העיקרית הייתה נצרות אורתודוקסית השתמשו בעיקר בקירילית. במדינות קתוליות או פרוטסטנטיות נפוץ השימוש בלטינית.

בפועל האלפבית הלטיני מותאם ומשתנה לפי הצרכים של כל שפה. הסימנים הנוספים והדיאקריטיים הם מה שמבדיל בין השימושים השונים.

הכתב הלטיני נקרא גם האלפבית הרומי. זה הכתב הנפוץ ביותר בעולם.

האלפבית התפתח מהמכתב האטרוסקי. ממנו הגיעו 21 אותיות. מקורו קשור גם לאלפבית היווני.

בימי הרומאים היו 23 אותיות עיקריות, למשל A, B, C, D ועוד.

היום יש 26 אותיות בסיסיות. לכל אות יש אות גדולה ואות קטנה.

שפות שונות מוסיפות סימנים כדי לשנות את הצליל. הסימנים האלה נקראים דיאקריטיים. דיאקריטיים זה סימנים שמוסיפים לאות כדי לשנות את הקול שלה.

דיאקריטיים מקלים על ההגייה ושונים בכל שפה.

יש גם אותיות מיוחדות, למשל:
- Æ ו‑Œ הם צירופים של שתי אותיות.
- ſ היא צורה מיוחדת של S.
- ß נוצרה מצירוף של שתי אותיות.
- Ð ו‑Þ שימשו בשפות ישנות וכיום בשפה האיסלנדית.

הרבה שפות כותבות באלפבית הזה. בין היתר שפות רומאניות וגרמאניות. שפות אחרות מותאמות לשפה שלהן עם סימנים נוספים.

בחלק מהמדינות הסלאביות משתמשים באלפבית קירילי במקום הלטיני. זאת תלוי בהיסטוריה ובדת של המדינה.

האלפבית הלטיני התאחד והשתנה כדי להתאים לשפות רבות. זה גם מה שהופך אותו לנפוץ כל כך.