אל-אנדלוס (בערבית: الأندلس; בספרדית: Al-Ándalus) הוא השם לאזור בחצי האי האיברי שהייתה תחת שליטה מוסלמית בין 711 ל־1492. התקופה כללה גם מרחב תרבותי ערבי-מוסלמי שפרח בתחומים שונים כמו אמנות, מדע ודת.
בשנת 711 פלש לטאריק בן זיאד, מפקד ברברי, עם כוח קטן והביס את המלך הוויזיגותי רודריק. בתוך כמה שנים נכנעו או נכבשו רוב הערים, כולל טולדו וקורדובה. המוסלמים הגיעו אף לחלקים מדרום צרפת, אך נעצרו בקרב טור (פואטייה) ב־732.
מ־714 עד 756 הייתה אל-אנדלוס מחוז בח'ליפות אומיה. עבד א-רחמן הראשון, ניצול משושלת אומיה, ברח לדמשק ואז הקים ב־756 אמירות עצמאית באל-אנדלוס. אמיר הוא תואר שמשמעותו נסיך, שמשקף שלטון מקומי עצמאי אך עם זיקה לח'ליפות.
במהלך התקופה התחוללו מתחים בין ערבים למתיישבים הברברים ולמקומיים נוצרים. באזורים הצפוניים נוצרה התנגדות נוצרית, שתחילתה בקרב קובאדונגה (722), ואט־אט החלה הרקונקסטה, התהליך הנוצרי של כיבוש מחדש של חצי האי.
בשנת 750 עברה הח'ליפות לבית עבאס, אבל עבד א-רחמן I הקים אמירות עצמאית בקורדובה. העיר הפכה למרכז פוליטי ותרבותי חשוב.
במהלך המאה ה־9 וה־10 התפתחו מוסדות שלטון, כלכלה ואמנות, אך גם פרצו מרידות והשפעות זרות.
ב־929 הכריז עבד א-רחמן השלישי על עצמו כח'ליף. ח'ליף הוא שליט דתי ופוליטי שמעמדו דומה לזה של הח'ליף בבגדאד. תחתיו הגיעה אל-אנדלוס לתור הזהב: קורדובה הייתה אחת הערים הגדולות באירופה, עם כ־100,000 תושבים. הוקמה גם העיר הארמונות מדינת א-זהרא (مدينة الزهراء).
אל-חכם השני בנה ספרייה גדולה עם כ־400,000 כרכים, שהייתה מרכז לתרגום וללמידה.
בהמשך התערער השלטון, ואל-מנסור, הווזיר (שר ראשי) והחאג'ב (ראש החצר), הוביל מסעות צבאיים רבים נגד הנוצרים. לאחריו פרצה אנרכיה פנימית (הפתנה) שגרמה להתפרקות הח'ליפות לרטבים קטנים שנקראו ממלכות טאיפה.
התנאים באל-אנדלוס אפשרו קיום תרבותי יהודית עשיר. פעלו שם משוררים ופילוסופים יהודיים חשובים, כמו יהודה הלוי ודונש בן לברט. גם משפחתו של הרמב"ם (מישהו מפורסם ממוצא יהודי) הגיעה ממקום זה לפני שעזבה למצרים בגלל רדיפות מאוחרות.
במאה ה־11 וה־12 התערבו כוחות מצפון אפריקה. המוראביטון (קבוצה ברברית) הגיעו למטרה לעצור התפוררות השטחים, ואז החליפה אותם תנועה בשם המו"וחידון. המו"וחידון זכו להצלחות צבאיות, אך נחלשו לאחר תבוסה מכרעת בקרב נבַס דה טולוסה ב־1212.
בשלבים הבאים נחלשה הנוכחות המוסלמית ונטתה להתפרק לממלכות קטנות. קסטיליה וכוחות נוצריות אחרות כבשו ערים מרכזיות: קורדובה ב־1236 וסביליה ב־1248. ממלכת גרנדה נשארה ככוח מוסלמי שרד עד לכיבושה הסופי על ידי המלכים הקתוליים ב־2 בינואר 1492. כניעת גרנדה סימלה את סופו של השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי.
אל-אנדלוס הוא השם לאזור שבספרד ופורטוגל של היום. שם זה מתאר תקופה שבה שלטו שם מוסלמים, בין השנים 711 עד 1492.
בשנת 711 הגיעו כוחות בראשות טאריק בן זיאד וכבשו הרבה מקומות. הם כבשו ערים כמו קורדובה וטולדו. הנוצרים בצפון התחילו להילחם בחזרה.
קורדובה הפכה לעיר גדולה ומפורסמת. היא הייתה מלאה ספרים ומבנים יפים.
עבד א-רחמן השלישי היה שליט חזק. בתקופתו העיר פרחה והממלכה התחזקה.
אל-אנדלוס הייתה מקום של חיי תרבות. יהודים חיים שם וכתבו שירים ולמדו פילוסופיה. כמה משפחות יהודיות חשובות הגיעו משם.
בהמשך הגיעו שושלות מצפון אפריקה ושלטו כאן לזמן מה. ב־1492 כבש המלכים הקתוליים את גרנדה, העיר האחרונה. אז נגמר השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי.
תגובות גולשים