אמנות ביזנטית

אמנות ביזנטית התקיימה מהרבע האחרון של המאה ה-4 ועד המאה ה-9. הסגנון נשמר בעיקר בחלקים של האימפריה הביזנטית המזרחית והתפתח שם לאמנות איקונית.

הסגנון מזוהה עם סכמתיות וסימבוליזם נוצרי. הוא שואב רבות מהאמנות היוונית והרומית, אך מייצר שפה חדשה שמדגישה את הקדושה על פני הגוף האנושי. הדמויות לעתים ארוכות ומופשטות; היחס הראש-גוף המקובל הוא כ-1:5. הבגדים מכסים את הגוף, הפנים מצוירות עם עיניים גדולות ולחיים מוארכים.

הציור והקישוט נעשו רבות בטכניקת המוזאיקה (פסיפס, תמונה מאבנים או זכוכית קטנות). במוזאיקה מדגישים נפח מסוים מצד אחד, אך משתמשים בקווי מתאר מפרידים (קונטור). רקעים של זהב נתנו איפוק שמימי לסצנות. המיקום של תמונות בכנסייה הוסדר לפי קדושה: ב"אפסיס", המקום של המזבח, מציגים בדרך כלל את ישו; במקומות צדדיים מופיעים לעתים נושאים פחות קדושים.

בפיסול שולטת השפעה של הפיסול הפגני: דמויות פחות בתנועה, יותר סטטיות וסימטריות. רוב הפיסול נשתמר כתבליטים על סרקופגים (סרקופג, ארגז קבורה) או באמנות זעירה כגון לוחיות שנהב ותיבות שרידי קדושה.

האיקונוגרפיה (שפת הסמלים והדימויים) שילבה מוטיבים פגאניים ויהודיים למסורות נוצריות. התיאורים נשענו על פירושים אלגוריים של הברית הישנה והחדשה.

האדריכלות התבססה על מוטיבים רומיים שהוסבו לשימוש נוצרי. לדוגמה, הבזיליקה (מבנה ציבורי רומי שהוסב לכנסייה) שימשה כחלל פולחן רחב. מבנים מרכזיים בצורת עיגול או צלב, כמו רוטונדה או מאוזוליאום (מאוזוליאום, מבנה מעל קבר), שימשו הן כקברים והן כמקומות זיכרון ציבוריים.

דוגמאות חשובות של אמנות ואדריכלות ביזנטית כוללות את איה סופיה (הגג והפסיפסים), כנסיות ברוונה עם פסיפסים בולטים (כמו סן ויטאלה וסנט אפולינרה נואובו), בזיליקת סן מרקו בוונציה ומאוזוליאום של גאלא פלקידיה.

אמנות ביזנטית הייתה בין המאות ה-4 ל-9. היא הייתה נפוצה בחלקים של האימפריה הביזנטית.

היצירות היו סמלייות. זה אומר שהן רצו להעביר רעיון ולא להראות מציאות מדויקת. דמויות נראות ארוכות. הראש קטן יחסית והיחס היה כ־1:5 של ראש לגוף.
הפנים מצוירות עם עיניים גדולות ולחיים ארוכים. הבגדים מכסים הרבה את הגוף.

הרבה עבודות נעשו במוזאיקה (פסיפס - תמונה שמורכבת מאבנים או זכוכיות קטנות). רקעים מזהב גרמו לתמונות להיראות שמימיות. ב"אפסיס" (אזור המזבח בכנסייה) שמו תמונות חשובות, כמו תמונות של ישו.

הפסלים היו בעיקר תבליטים על סרקופגים (סרקופג - ארגז קבורה). היו גם חפצי זהב ושנהב קטנים לקדושה.

האומנים לקחו רעיונות מפגאנים ומיהודים ויצרו סמלים חדשים לנצרות.

הבניינים הרומיים שונו לבתים של פולחן. בזיליקה (בניין גדול) עברה התאמה והפכה לכנסייה. מבנים עגולים הפכו גם הם לכנסיות או למבני קבורה שמכונים מאוזוליאום (מאוזוליאום - מבנה מעל קבר).

דוגמאות בולטות הן איה סופיה והפסיפסים ברוונה. גם בזיליקת סן מרקו בוונציה היא דוגמה מפורסמת.