אמנות ז'נבה

אמנות ז'נבה הן ארבע אמנות שנוסחו ונחתמו בז'נבה בין 1864 ל-1949. הן קובעות איך צבאות ואומות חייבים לנהוג בזמן מלחמה. האמנות דורשות מתן טיפול רפואי לפצועים, גם לחיילי האויב; דורשות התנהגות הוגנת עם שבויי מלחמה, חיילים שנלכדו; וכוללות חובה להגן על אזרחים בעת לחימה.

כל המדינות בעולם חתמו על אמנות ז'נבה, וזוהי הפעם הראשונה שאמנה זכתה להכרה בין-לאומית מלאה. עם זאת, מדינות רבות ביצעו וממשיכות לבצע הפרות. הפרות כאלה מובאות בפני בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג.

אבי האמנות הוא ז'אן אנרי דינן, שפעל אחרי שראה את תוצאות קרב סולפרינו ב-1859. בארבעת עשר השנים שבין 1864 ל-1949 נוסחו והודק היסוד של האמנות. ב-1949 שוכתבו שלוש האמנות הראשונות ונוספה האמנה הרביעית.

בפתיחת כל אחת מהאמנות נכתב כי הן יחולו על היחסים בין שתי מדינות החתומות עליהן. אם מדינה שאינה חתומה מקבלת ומיישמת את האמנות, הן יחולו גם עליה. במקרה של סכסוך שאינו נושא אופי בין-לאומי, האמנות חלות באופן מצומצם. משמעות הדבר היא שהן בעיקר נועדו להימנע מפגיעה באזרחים הנתונים לשליטת המדינה.

ישראל חתומה על כל ארבע האמנות ומחויבת להן. כדי להעניק להן תוקף במשפט הפנימי דרוש בדרך כלל חקיקה, מלבד מקרים שבהם האמנה משקפת "משפט מנהגי", כלומר כלל מקובל במערכת המשפט הבין-לאומית. האמנה השלישית נחשבת למשפט מנהגי ולכן לא נדרשת קליטה לחוק ספציפי. לגבי האמנה הרביעית, בעיני הקהילה הבין-לאומית היא משקפת דין מנהגי, אך ישראל חלקה על כך. המחוקק לא קלט אותה לחוק, ולכן אי־אפשר לתבוע על פיה בבתי משפט ישראליים. עם זאת, ממשלת ישראל הצהירה ב-1971 שהיא רואה עצמה כפופה לחלקים ההומניטריים של האמנה.

על מדינת ישראל החלה חובה להגביל סוגי כלי נשק ושיטות לחימה בהתאם לכללים של המשפט ההומניטרי. כאשר חוק ישראלי קובע הוראה הסותרת כללים בין-לאומיים, בית המשפט נותן קדימות לחוק הישראלי. בתשובה לעתירת ארגוני זכויות אדם בנוגע למעצרים מנהליים, הסבירה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש:

אמנות ז'נבה (אמנה = הסכם בין מדינות) הן ארבע אמנות. הן נחתמו בז'נבה בין 1864 ל-1949. האמנות אומרות איך לנהוג בזמן מלחמה. הן דורשות לטפל בפצועים, גם אם הם מהצד השני.

הן מציינות להתנהג יפה עם שבויי מלחמה (שבוי מלחמה = חייל שנלכד). הן גם מגנות על אזרחים בזמן קרב. כל המדינות חתמו על האמונות. חלק מהמדינות הפרו אותן. הפרות מוסברות ונדונות בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג (האג = עיר שבה יש בית משפט בינלאומי).

ז'אן אנרי דינן קידם את הרעיון אחרי קרב סולפרינו ב-1859. ב-1949 שוכתבו שלוש האמנות והוספה האמנה הרביעית.

האמנות חלות בין מדינות שחתמו עליהן. אם מדינה שלא חתמה מקבלת אותן, הן חלות גם עליה. בסכסוך שלא בין מדינות, האמנות חלות בצורה מצומצמת. הן בעיקר נועדו להגן על אזרחים.

ישראל חתומה על כל ארבע האמנות. בדרך כלל צריך חוק כדי להכניס אותן למשפט הישראלי. האמנה השלישית נחשבת לחלק ממנהג עולמי, ולכן לא חייבים חוק חדש בשביל להשתמש בה. לגבי האמנה הרביעית, ישראל לא קלטה אותה בחוק ולכן אי־אפשר לתבוע על פיה בבתי משפט בישראל. ב-1971 הודיעה ממשלת ישראל שהיא כפופה לחלק ההומניטרי של האמנה.

חוק ישראל יכול להיות שונה מכללים בין-לאומיים. אז בית המשפט נותן קדימות לחוק הישראלי. בתשובה לעתירה על מעצרים מנהליים, נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הסבירה: