"אמריקאי בפריז" היא יצירה תזמורתית תוכניתית שחיבר ג'ורג' גרשווין ב-1928. היצירה נולדה בהשראת נופיה ואנרגיית פריז של שנות ה-20.
במרץ 1928 הפליג גרשווין לפריז. הוא הרגיש עצמו ככפרי בעיר הגדולה, והושפע מרעשי הרחוב בשאנז־אליזה ומהבדידות והגעגועים שחווה שם. רעיון היצירה החל כבר בביקור קודם, וכבר אז כתב גרשווין קטע קצר שקרא לו "מוזיקה לבלט אמריקאי בפריז" (רפסודיית-בלט, קטע גדול עם אלמנטים חופשיים ומתאים לבלט).
לפני שובו לאמריקה רכש צופרי מוניות פריזאים כדי לכלול את צליליהם במוזיקה. בין אוגוסט לנובמבר הלחין בחוותה של קיי סוויפט בקונטיקט ובביתו בניו יורק. הנהר הדסון נתן לו, לפי עדותו, השראה למוטיב הבלוז, סגנון מוזיקלי בעל גוון עצוב.
היצירה מציירת מבקר אמריקאי הסוקר את שאנז־אליזה. המוזיקה מייצרת את רעשי הרחוב, את הכניסה לבית הקפה ואת הדכדוך של הגעגועים באמצעות נושא בלוזי. אחר כך נשמע לחן קאן־קאן המייצג את ההמולה, והגיבור חושב שבכל טוב, אבל זוהי פריז.
גרשווין תזמר את היצירה בעצמו (לא כמו ברפסודיה בכחול). בתזמור יש כלי נשיפה, כלי נשיפה נמוכים, נחושת, כלי הקשה וצ'לסטה, ובולטת הוספת ארבעה צופרי מוניות פריזאים. המלחין ורנון דיוק ציין שהתזמור הושפע מרשמי ראוול ומסטרווינסקי המוקדם.
הבכורה התקיימה ב-13 בדצמבר 1928 בקרנגי הול, בהנצחתו של וולטר דאמרוש, כאשר גרשווין שימש כסולן בפסנתר. ההקלטה המסחרית הראשונה יצאה על ידי RCA Victor עם נתניאל שילקרט.
ב-1937 נערך קונצרט זיכרון בהוליווד בול שבו ניצח שוב שילקרט; שידור הרדיו של הקונצרט יצא כהקלטה ב-1998. בשנת 1945 ניצח ארטורו טוסקניני על היצירה בקרנגי הול, אחד המקרים המעטים בהם ניצח טוסקניני יצירה של מלחין אמריקאי. קטעים מהיצירה הופיעו גם בפסקול של הסרט "הסרט הכי טוב שיש" (1997).
ב-1951 הפיקה MGM סרט מוזיקלי בהשראת היצירה. כל המוזיקה בסרט היא של ג'ורג' גרשווין, והמילים לשירים כתב אחיו אירה גרשווין. ג'ין קלי שיחק את התפקיד הראשי וכוריאוגרף את הריקודים. לצדו הופיעה ורקדה לסלי קארון, והבמאי היה וינסנט מינלי. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1951.
"אמריקאי בפריז" נכתבה ב-1928 על ידי ג'ורג' גרשווין. זו מוזיקה לתזמורת, יצירה שכל התזמורת מנגנת יחד.
גרשווין ביקר בפריז וראה את הרחובות, המכוניות וההמון. הוא הרגיש גם קצת עצב וגעגועים. הוא רצה שהיצירה תשמע כמו פריז, אז קנה צופרי מוניות אמיתיים.
המוזיקה מספרת על אמריקאי שסוחר בשאנז־אליזה. הוא נכנס לבית קפה, מרגיש קצת עצוב (בלוז, סגנון מוזיקה עצוב), ואז חוזר לרחוב ושומע מנגינות תזזיתיות שמזכירות פריז.
היצירה הוצגה לראשונה ב-13 בדצמבר 1928 בקרנגי הול. וולטר דאמרוש ניצח וגרשווין ניגן בפסנתר.
ב-1951 נעשה סרט מוזיקלי עם מוזיקת גרשווין. ג'ין קלי שיחק ורקד בו. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.
