אֵנְקַה (ביפנית: 演歌, Enka) היא מוזיקת פופ יפנית מלודרמטית, המזוהה עם מוטיבים שמזכירים גם מוזיקת הקאנטרי האמריקאית.
אנקה צמחה בתקופת מייג'י (1912, 1868) כבלדה יפנית שמשלבת אלמנטים מערביים. נהוג להבחין בין אנקה מתקופת מייג'י לבין האנקה המודרנית שהתפתחה בהמשך.
המוזיקה מבוססת לעתים קרובות על סולם פנטטוני שנקרא "יונאנוקי אונקאי" (פנטטוני = סולם של חמש תווים). קיימים בו וריאנטים מז'ורי ומינורי; מז'ורי נשמע חם ורגוע יותר, ומינורי נשמע רגשי יותר. יחד עם זאת, האקורדים והמבנה ההרמוני דומים למוזיקה מערבית, ולכן האנקה נחשבת לתערובת של סגנונות.
השירה באנקה מאופיינת בתווים ארוכים, ויברטו ממושך וקישוטים ווקאליים שמדגישים את הרגש. המוזיקה מלווה בדינמיקה רחבה, מהלחישות השקטות ועד לקראשנדו דרמטי. בדרך כלל המשקל הוא 4/4.
כלי נגינה מערביים, כמו גיטרה, נושאים לעתים את המלודיה. כלים יפניים מסורתיים, קוטו (כלי פריטה), שמיסן (כלי פריטה), שינובואה (חליל) ותופי טאיקו (תופים גדולים), מופיעים בקטעים מרכזיים כדי להוסיף "טעם יפני".
שירי אנקה נמשכים מדקה עד שש דקות ומבוצעים בעמידה, ברוב המקרים בלבוש רשמי; נשים פעמים רבות בקימונו, וגברים בלבוש יפני מסורתי או חליפות. המילים הן לעתים טרגיות ופילוסופיות, עם נושאים כמו אהבות אבודות, געגוע ומוות. בשוק המוזיקה אנקה פועלת בקצב איטי יותר מאשר להיטי פופ: שירים מתבססים בהדרגה דרך הופעות חיות ורדיו, וקריוקי תורם מאוד להפצתם. כששיר הופך ללהיט, הוא יכול להישאר פופולרי לאורך זמן, ולעתים להחזיק קריירה של זמר שנים רבות.
האנקה הופיעה לראשונה בתחילת תקופת מייג'י, אחרי שיפן פתחה את שעריה לעולם. בתחילה שירתה האנקה גם כמדיום פוליטי: פוליטיקאים החביאו מסרים בתוך שירים כדי לעקוף איסור על נאומים פומביים, ומשם הגיע השם ("אן" נאום בציבור ו"קה" שיר). המסורת המוזיקלית הושפעה משירי וואקה יפניים עתיקים, ויש גם סגנונות דומים בקוריאה ובסין.
לאחר תקופת מייג'י האנקה התמקדה בעיקר בנושאים אישיים וטרגיים. בשנות החמישים והשישים הפכה האנקה לזרם ראשי בפופ היפני. אחת הדמויות הבולטות הייתה היבארי מיסורה, שנקראה "מלכת האנקה" והייתה להשפעה מרכזית אחרי מלחמת העולם השנייה. זמרות וזמרים נוספים בולטים הופיעו מאז, והאנקה שמרה על קהל נאמן.
בשנות התשעים חלה ירידה בפופולריות בעקבות עליית הג'יי-פופ, אך זמרי אנקה בולטים המשיכו לשמור על קהל. היום רוב מאזיני האנקה הם מעל גיל 40, אך עדיין יש אמנים מצליחים, כמו קיושי היקאווה, שמשמרים את הסגנון.
אֵנְקַה (演歌, Enka) היא מוזיקה יפנית של שירים מאוד רגשיים. (רגשית = הרבה תחושות)
אנקה גידלה בלדות שאוהבות להרגיש. השירים פשוטים במנגינה, אך מלאים בקישוטים מוזיקליים.
לרוב משתמשים בסולם פנטטוני. (פנטטוני = סולם עם חמש תווים)
השירה כוללת תווים ארוכים ווייברטו. (ויברטו = רעד קצר בקול)
המוזיקה מתחלפת בין שקט לקטעים חזקים.
יש תערובת של כלים מערביים, כמו גיטרה, וכלים יפניים כמו קוטו ושמיסן.
השירים מדברים על אהבות שאבדו, געגועים הביתה ונושאים עצובים בעדינות.
שירי אנקה מבוצעים בדרך כלל בעמידה ובבגדים רשמיים. נשים לעתים לובשות קימונו.
קריוקי עוזר לאנשים להכיר שירי אנקה. שיר מצליח יכול להישאר אהוב שנים רבות.
אנקה נולדה בתקופת מייג'י כשריפת הגבולות של יפן. בתחילה השתמשו בשירים גם להעביר מסרים פוליטיים.
מאוחר יותר השירים הפכו לאישיים וטרגיים. בשנות החמישים הייתה זמרת מפורסמת בשם היבארי מיסורה.
כיום האנקה פחות פופולרית אצל צעירים, ורוב המאזינים הם מבוגרים. עדיין יש זמרים חדשים שאוהבים את הסגנון.
תגובות גולשים