אפולו 13

= רכב נחיתה: אקווריוס

אפולו 13 הייתה המשימה המאוישת השמינית בתוכנית אפולו. היא שוגרה ב־11 באפריל 1970 והסתיימה ב־17 באפריל 1970. המטרה הייתה לנחות על הירח, אבל המשימה ננטשה כיוון שאחד ממכלי החמצן התפוצץ בדרכה לשם.

במכלי החמצן, שכל אחד מהם שוקל כ־145 ק"ג, נשמר חמצן לנשימה ולייצור חשמל בתאי דלק. תאי הדלק (יחידות שהופכות מימן וחמצן לחשמל) ייצרו גם מים לשתייה ולמערכות קירור. במכלים היו שסתומי בטחון שנועדו להיפתח בלחץ גבוה.

בעת מבחן קרקע לפני השיגור התגלה שרק חלק מהלחץ נשמר במכל מספר 2. החליטו להשאיר את המכל במקומו‎, כי החלפה הייתה מסוכנת.

כ-56 שעות לאחר השיגור נשמע רעש חזק. בדיקות הראו שמכל 2 התפוצץ, והוא גרם נזק גם למכל 1. ההודעה המפורסמת של הטייס הייתה: "יוסטון, הייתה לנו בעיה".

הפיצוץ קטע אספקת חמצן וחשמל לתא הפיקוד. הצוות כיבה תאים וציוד לא חיוניים כדי לחסוך חשמל. הם עברו אל רכב הנחיתה הירחי (Aquarius), שאמור היה לשמש אז כסירה להצלה. זו הייתה בחירה קריטית: רכב הנחיתה סיפק חמצן, מים, מערכות ניווט ומנוע נחיתה שאיפשרו חזרה בכוח המשיכה של הירח.

נוצרה בעיה נוספת: רמות הפחמן הדו־חמצני עלו. מערכת הסינון (ליתיום הידרוקסיד, חומר שמסיר פחמן דו־חמצני) של תא הפיקוד לא התאימה לזו של רכב הנחיתה. בקרת המשימה יצרה הוראות אלתור מפורטות, והצוות בנה מתאם בעזרת חלקים מהחללית כדי לסנן את האוויר.

הוחלט על מסלול חזרה שיעשה סביב הירח ויחזיר את החללית לכדור הארץ. המסלול הנבחר האריך את הטיסה ל־143 שעות ותיקן את הכיוון כדי לנחות במרכז האוקיינוס השקט. במסלול זה הגיעה אפולו 13 לשיא המרחק שלה מכדור הארץ, כ־401,056 ק"מ, ההקפה הרחוקה ביותר שטיסה מאוישת הגיעה אליה.

בזמן הנחיתה נותרו די סוללות להפעלת מערכות החיוניות. תא הפיקוד נפל באוקיינוס והשלושה הוצאו בספינת החילוץ USS Iwo Jima ב־17 באפריל.

לאחר החזרה כוננה ועדת חקירה של נאס"א. הוועדה בחנה טלמטריה (נתוני מדידה ששודרו לקרקע) ותיעוד ייצור המכלים. היא מצאה שרשרת של טעויות ואילוצים טכניים שהובילו לפיצוץ.

מכל החמצן עבר שינויים במפעל ובמהלך ההתקנה עברו עליו שינויים נוספים. במהלך עבודה על המדף עליו הותקן המכל, ייתכן שנפילה קבעה צינור מילוי רופף. בנוסף, לתוך המכל הותקנו מתגים תרמוסטטיים (מפסקים שחושבים טמפרטורה) שלא היו מתאימים למתח החשמלי בו השתמשו במרכז קנדי. כתוצאה מזה התקנים חיממו זמן ארוך מדי, הגיעו לטמפרטורה גבוהה ופגעו בבידוד של חוטים (בידוד בשם טפלון). בסביבה של חמצן טהור חומרים כאלה דליקים יותר, וזה יצר קשת חשמלית שהציתה חומרי בידוד. הירידה בלחץ והדליקה גרמו לפיצוץ המכל.

הוועדה קבעה שיש להסיר חומרים דליקים ממגע במכלי חמצן ולשפר נהלים ובדיקות.

מפקד המשימה. טייס ניסוי ששרת בצי האמריקאי. נבחר לאסטרונאוט ב־1962. שימש בעבר במשימות ג'מיני. נפטר ב־2025 בגיל 97.

טייס אשר שירת בחיל הנחתים ובמשמר הלאומי. באפולו 13 שימש כטייס רכב הנחיתה הירחי.

טייס בחיל האוויר שהצטרף לנאס"א ב־1966. הצטרף לצוות אפולו 13 שלושה ימים לפני השיגור, כמחליף. לאחר קריירת החלל נבחר לבית הנבחרים אך נפטר מסרטן לפני כניסה לתפקיד.

החזרה באוקיינוס והאלתורים של הצוות ובקרת הקרקע הצילו את חייהם של שלושת האסטרונאוטים, והאירוע הוביל לשינויים בטכנולוגיה ובנהלים כדי למנוע תקלות דומות בעתיד.

= רכב נחיתה: אקווריוס

אפולו 13 יצאה לחלל ב־11 באפריל 1970. המטרה הייתה לנחות על הירח.

בטרם השיגור זיהו תקלה במכל חמצן. בכל מכל שמו חמצן לנשימה ולייצור חשמל.

כשכבר היו בדרך, אחד המכלים התפוצץ. הצוות אמר ליוסטון: "הייתה לנו בעיה".

לא יכולו להשתמש בתא הפיקוד. האסטרונאוטים עברו אל רכב הנחיתה הירחי. הוא שימש כ"סירת הצלה" עם חמצן, מים ומנוע.

היתה בעיה נוספת: הפחמן הדו־חמצני (גז שאנו נושפים החוצה) עלה ברמות. המערכת של רכב הנחיתה לא התאימה לזו של תא הפיקוד. בקרת המשימה הסבירה איך ליצור מתאם בעזרת חלקים שקיימים בחללית. כך ניקו את האוויר.

בחרו דרך חזרה שסובבת את הירח וחזרה לכדור הארץ. בשיא הדרך הייתה החללית כ־401,056 ק"מ מהארץ. בסוף, ב־17 באפריל, התא הפיקוד נחת באוקיינוס והשלושה נמשו בבטחה.

ג'יימס לוול, מפקד ומשמש טייס ניסוי. נפטר ב־2025 בגיל 97.

פרד הייז, טייס רכב הנחיתה הירחי.

ג'ון "ג'ק" סוויגרט, טייס שהצטרף לצוות שלושה ימים לפני השיגור. לאחר מכן נבחר לבית הנבחרים, אך נפטר לפני כניסה לתפקיד.

הטייסים ויוסטון עבדו יחד, חשבו במהירות ואלתרו כדי שהאסטרונאוטים יחזרו הביתה בשלום.