אפקט בוהר הוא מנגנון ויסות בבעלי חיים שמפחית את הנטייה של ההמוגלובין לקשור חמצן. ההמוגלובין הוא חלבון בדם שנושא חמצן. האפקט מתרחש כאשר לחץ חלקי גבוה של פחמן דו-חמצני (כמה CO2 נמצא בדם) גורם להמוגלובין לשחרר יותר חמצן.
התגלית מיוחסת לפיזיולוג כריסטיאן בוהר ב-1904. בעקבות עלייה ברמת ה-CO2, ירידה ב-pH (pH = מדד לחומציות) או עלייה בטמפרטורת הגוף, הזיקה של ההמוגלובין לחמצן יורדת. זה עוזר להעביר חמצן מהריאות אל רקמות שזקוקות לו ביותר.
המנגנון הכימי כולל המרת CO2 לביקרבונט ופרוטונים על ידי האנזים קרבוניק אנהידראז (אנזים שמזרז את ההמרה הזאת). הפרוטונים גורמים ל-pH לרדת, וזה מעודד שחרור חמצן מההמוגלובין.
עקומת הדיסוציאציה של החמצן נעה ימינה כאשר CO2, טמפרטורה או ריכוז יוני מימן גדלים. משמעותה היא שההמוגלובין משחרר חמצן בקלות רבה יותר.
במוטציה שנקראת המוגלובין הירושימה אפקט בוהר מוחלש. במצב כזה ההמוגלובין קושר חמצן חזק יותר, ולפעמים רקמות עלולות לסבול ממחסור בחמצן בזמן מאמץ.
אפקט בוהר הוא דרך שבה הגוף עוזר לשחרר חמצן ברקמות.
המוגלובין הוא חלבון בדם שנושא חמצן. פחמן דו-חמצני הוא גז שהגוף מייצר. כשיש יותר CO2 בדם, ההמוגלובין משחרר חמצן בקלות.
CO2 הופך לחומרים אחרים בעזרת אנזים בשם קרבוניק אנהידראז. החומרים האלה עושים את הדם קצת חומצי יותר. pH אומר כמה חומצי משהו הוא.
כשהדם חם או חומצי יותר, ההמוגלובין נותן חמצן מהר יותר. זה חשוב במיוחד בשרירים כשהם עובדים קשה.
יש גרסה מיוחדת של המוגלובין בשם הירושימה. שם האפקט חל פחות, ולכן לעיתים הרקמות לא מקבלות מספיק חמצן בזמן מאמץ.
תגובות גולשים