אקספרס של חצות

א"אקספרס של חצות" (1978) הוא סרט דרמה אמריקאי-בריטי בבימוי אלן פארקר. הסרט עוקב אחרי בילי הייז, צעיר אמריקאי שנתפס בטורקיה מנסה להבריח חשיש. התסריט נכתב על ידי אוליבר סטון, המבוסס על ספר אוטוביוגרפי של הייז (ספר שבו הכותב כותב על חייו), אם כי חלק מהפרטים שונו. הסרט זכה בשני פרסי אוסקר והיה מועמד לפרסים נוספים, וכן קיבל שלושה גלובוס הזהב. הכינוי "אקספרס של חצות" הוא סלנג לכינוי בריחה מבית הסוהר.

העלילה מתחילה בשנת 1970, כאשר בילי הייז נתפס בטורקיה בעוון הברחת חשיש. בתחילה גזרו עליו ארבע שנים בכלא הטורקי, והוא מתרגל לחיי הכלא ומתיידד עם אסירים אחרים. הייז מנסה לברוח דרך מנהרות תת-קרקעיות, אך התוכנית נכשלת כשהמנהרות אטומות.
לאחר מכן זוכתה התביעה בערעור, וגזר הדין שונה לתקופת מאסר של 30 שנה. ההליך נערך ברובו בטורקית, שפתו של הייז, והוא לא מקבל משפט הוגן. במהלך המאסר חווה הייז התעללות קשה מצד הסוהרים.
הייז מגלה שאסיר בשם ריפקי הלשין על אחרים. בעקבות זה מתרחשת אלימות בתא, ושני חבריו נפגעים קשות. הייז תוקף את המלשין ופוצע אותו קשות.
בהמשך הייז מועבר לאגף חולי נפש. שם הוא מארגן בריחה בשוחד לסוהר הראשי חמידו. הסוהר מנסה להתנפל עליו, והייז נושא לפעולה שמסתיימת במותו של הסוהר. הייז מנצל זאת, לובש את בגדיו של הסוהר ומצליח להימלט מהכלא.

הסרט שינה חלק מפרטי העלילה לעומת הספר האוטוביוגרפי של הייז.

הסרט עורר זעם בטורקיה. טורקים רבים טענו שהסרט מגזים בתיאור הכלא ובאכזריות הסוהרים. גורמים רשמיים אמרו שהסרט פגע בתדמית טורקיה ובתיירות. אוליבר סטון התנצל בשנת 2004 וטען שהתסריט פורש לא כראוי.

א"אקספרס של חצות" הוא סרט משנת 1978 בבימוי אלן פארקר. הסרט מבוסס על ספר שמספר על חיי בילי הייז. הספר הוא אוטוביוגרפי, כלומר המחבר כתב על חייו.

בשנות ה־70 ביטל הייז בטורקיה כשהוא מנסה להבריח חשיש. הוא נכנס לכלא ונשאר שם זמן רב. הוא וחברים מנסים לברוח במנהרות, אך זה לא מצליח. אחר כך הפכו את עונשו ליותר ארוך. בבית הכלא הוא חווה אלימות קשה. אחד האסירים הלשין, והדבר הוביל לריב חזק. הייז הועבר לאגף חולי נפש.
מאוחר יותר הוא מקבל הזדמנות להימלט. סוהר ניסה לפגוע בו, והייז ברח כשהסוהר מת. הוא מצליח לברוח מהכלא.

מספר דברים בסרט שונים מהספר של הייז.

הרבה אנשים בטורקיה כעסו על הסרט. הם אמרו שהוא מראה את המדינה באור רע. השנים אחרי כן היו דיונים על כך, ואפילו התנצלות של הכותב אוליבר סטון ב־2004.