ארבה

ארבה הוא שם למצב התקהלות של חגבים נודדים. מתוך כ-8,000 מיני חגבאים ידועים רק כ-12 מינים שמתאגדים ללהקות ארבה.

הארבה יכול להתרבות ולהתרכז במהירות אם התנאים מתאימים. נחיל (קבוצה גדולה של פרטים הנעים יחד) נע כיחידה ושובר שדות בזריזות. הם אוכלים כמעט כל צמח, בדרך כלל לא זללים עצים כמו זיתים ותמרים.

החגב המדברי (מין מרכזי) יכול לעבור מכשולים ולעיתים לצלוח מים. הוא רגיש לקור, וגם חום קיצוני מעל כ-50 מעלות עלול להרוגו. בגלל הצורך בחום, בארצות מסוימות צעיריו לא מגיעים לבגרות מינית, ולכן יש תקופות רגיעה בין פשיטות שמקורן בסודאן.

הזחל (השלב של מעוף אחרי הבקיעה) בוקע 15, 40 יום אחרי ההטלה. אחר כך הוא עובר מספר שבועות עד שיגיע לבגרות.

ארבה מהווה עד היום איום כבד על החקלאות, בעיקר במדינות עם מעט ידע וציוד להדברה (הדברה = דרכי מניעה ושליטה במזיקים).

השינוי מחגב יחיד לארבה קורה בעקבות שינויים בסביבה. למשל, גשמי חורף חריגים במדבר יוצרים צמחייה עשירה. זה גורם לנקבות להטיל עד כ-150 ביצים בשנה במקום כ-40 בדרך כלל. הזחלים שנולדים בזמן התופעה נראים בצבעים שחור וצהוב. חגבים בודדים הם בדרך כלל ירוקים או חומים.

כשהחגבים מתרכזים בצפיפות, רגליהם נוטות להתחכך. התחככות זו מעלה רמות סרוטונין (חומר במוח המשפיע על ההתנהגות) וגורמת לחגבים להפוך לחברתיים ולהתקבץ לנחיל. ניסויים הראו שהשפעת המגע והסביבה על הביצים קובעת את אופיים של הצאצאים.

במיתוסים היווניים הופיע רעיון שהארבה נוצר מבני אדם שנענשו על יופיים.

מכת הארבה היא השמינית מבין עשר המכות המצוינות במקרא. בספרים כמו יואל מתוארת פגיעה קשה בשדות וביבולים. בתנ"ך מופיעים סוגי ארבה שונים, ונזכרה גם שיטת גירוש עתיקה, יצירת רעש, שאמנם מוזכרת אך היום נחשבת למטרד כי מפריעה למבצעי הדברה.

ארבה מוזכר כחיוב לאכילה בספר ויקרא בתנאים מסוימים. אכילת ארבה התקיימה במספר אזורים, בעיקר בתימן ובצפון אפריקה. במאה ה־18 פסק הרב חיים בן עטר לאסור אכילתם בחוגים מסוימים, ולכן המנהג לא שרד בכל הקהילות.

בארץ ישראל תועדו התקפות ארבה רבות. בין המכות הבולטות היו ב־1838 וב־1865, 1866. אחת השנים הקשות הייתה 1915, כשמלחמה ושדה הרס חקלאי נפגשו. במאה ה־20 דווחו התפרצויות נוספות: 1928, 1945, 1955 (בה כבר נעשה ריסוס אווירי נגד הנחילים), 2004, וב־2013 נחילים גדולים נכנסו מאזור הדלתא של הנילוס והביאו לצורך במאבק ולריסוס.

במקרים רבים ננקטו צעדים כמו איסוף ידני, דרישות מהתושבים לעזור, וריסוס אווירי וקרקעי כדי למנוע נזקים חוזרים.

חגבים, כולל ארבה, עשירים בחלבון ובסיבים תזונתיים. הם שימשו במקומות שונים כמקור מזון, מטוגן, צלוי או מיובש.

ארבה הוא חגב שנע בקבוצות ענקיות ונקרא נחיל. נחיל = הרבה חגבים שמטיילים יחד.

הארבה יכול להתרבות מהר כשיש מזון רב. הנחיל אוכל שדות וצמחים רבים. בדרך כלל לא אוכלים זיתים ותמרים.

החגב המדברי יכול לעוף רחוק ולעיתים לחצות מים. הוא אוהב חום ולא אוהב קור.

ביצה בוקעת אחרי 15, 40 יום. הזחל גדל כמה שבועות עד שיהפוך לבוגר.

גשמי חורף חזקים יוצרים צמחייה רבה. אז הנקבות מטילות הרבה ביצים. כשהחגבים נדחסים יחד, המגע בין רגליהם גורם להם להיות חברתיים. זה הופך אותם לנחיל.

בתנ"ך יש אזכור למכת ארבה שפגעו בשדות. בעבר אנשים הרביצו רעש כדי לגרש ארבה.

חלק מהעמים אכלו ארבה. כתוב שהוא נחשב כשר לאכילה בספרים יהודיים.

בארץ קרו הרבה מקרים של ארבה. ב־1915 זה היה חמור מאוד. ב־2013 הגיעו נחילים גדולים מאפריקה וצריך היה לרסס כדי להגן על השדות.

חגבים עשירים בחלבון. אותם מקומות טיגנו, צלו או ייבשו אותם לאכילה.