פרשת בא

פָּרָשַׁת בֹּא היא הפרשה השלישית בספר שמות. בפרשה מתוארת עליית הלחץ על פרעה בעקבות מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות, עד שנענה ושולח את בני ישראל ממצרים. המצוות המרכזיות שבהן: קידוש החודש (קביעת תחילת השנה הדתית), קרבן פסח וחג הפסח, סיפור יציאת מצרים וקידוש בכורות. קריאת הפרשה נעשית בטווח זמנים של ג', י' בשבט.

ה' מצווה את משה לבוא אל פרעה. המכות נועדו להראות את אותות ה' ולהשפיע גם על לב פרעה וגם על זכרון ישראל לדורות.

בפרשה מוסיפות שתי מכות: הארבה שאוכל את היבול, ואחריה חושך כבד על ארץ מצרים. המכות גורמות לפרעה להסכים לשלח את העם, אך הוא מסרב לשחרר את המקנה. משה חוזר ומבהיר שעם כל מקנה יצאו בני ישראל, וה' מכביד את לב פרעה.

בני ישראל מצווים לשאול את המצרים תכשיטים וכסף. הפסוקים מספרים שהם אמנם קיבלו מהמצרים זהב ובגדים. משה מזהיר שברגע הבא תיהרגנה כל בכורות מצרים.

הפרשה ההלכתית הראשונה קובעת את החודש שבו יצאו ממצרים כחודש הראשון. מופיעים דינים על קרבן הפסח: להכין את השה בעשרה בחודש, לשחוטו בליל ארבעה עשר, למרוח את דמו על המשקופים כמגן, לצלות ולא לאכול מבושל, ולאכול אותו עם מצה ומרור. המשפחה אוכלת בבית, מוכנה לדרך במתניהם וקושי במקלותיהם. נקבע חג שבעה ימים, שבו אוסרים חמץ, והימים הראשון והאחרון הם ימי-מועד. בנוסף צווי השבתת שאור ואיסור החזקת חמץ.

בחלק זה מופיע גם הביטוי שה' יעשה "שפטים באלוהי מצרים". פרשנים פירשו זאת כשיבוש פסלי האלילים או כפגיעה בכוחות שהמצרים סגדו להם.

בליל שבין ערב ליום הורג ה' את בכורות מצרים. פרעה ממהר ומשלח את עם ישראל. בכך מסתיימת תקופת העבדות במצרים.

בסוף הפרשה מופיעות פרשיות הלכתיות על דיני קרבן הפסח: מי רשאי לאכולו (גר, גומר גרים, צריך להיות נימול; עבדים שנקנו על ידי ישראל לאחר נימול), איסור להוציא את בשר הפסח מהבית ואיסור שבר עצם. מופיעים גם דינים על קידוש הבכורות, מצוות סיפור יציאת מצרים ("והגדת לבנך") ומצוות תפילין, זכרון היציאה ב'אות על ידך ובטוטפת בין עיניך'.

הפרשיה עוסקת בשאלת השתתפות זרים בקרבן הפסח. המסורת מפרשת כי מי שאינו שייך לעם חייב להימנע, אלא אם כן הוסדר מעמדו (גר שנימול, או עבד שנקנה ונימול).

פרשה זו מפרטת את מצוות קידוש הבכורות וזכירת יציאת מצרים. מצוות זיכרון היציאה כוללות איסורי חמץ, אכילת מצה שבעה ימים, קיום יום טוב, וסיפור היציאה לילדים. חז"ל פירשו את הציווי לשים זיכרון על היד והראש כתפילין.

הפרשה עוסקת בדיני בכורות ובהסבר הקשר שלהם ליציאת מצרים. היא מובאת כשורה שנייה בתפילין של יד ושל ראש.

הפרשה כוללת את המצוות המרכזיות: קידוש החודש, קרבן פסח וחג הפסח, איסור חמץ, אכילת מצה, קידוש הבכורות, סיפור יציאת מצרים ותפילין.

שבת הקריאה של פרשת בא יכולה לחול במספר תאריכים שונים בלוח השנה.

כמו בפרשת וארא, הפטרת פרשת בא נושאת נבואות על מצרים. כמה מנהגים קושרים אותה ל'משא מצרים' אצל ישעיהו; אחרים מקשרים את הפטרת המצרים לירמיהו. קהילות שונות (תימנים, עיראקים, תוניסאים, לובים ואיטלקים) נוהגות לפי ישעיהו; ספרדים ואשכנזים לפי ירמיהו.

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות. בפרשה יש שלוש מכות חשובות: ארבה, חשך ובכורות. המכות גרמו לפרעה לשלוח את עם ישראל ממצרים.

ה' ציווה על משה לבוא אל פרעה ולהראות לו אותות.

הארבה (חרקים רבים) אכל את שדות מצרים. אחר כך ירד חושך כבד. זה לחץ על פרעה, אבל הוא סירב לשחרר את כל המקנה.

בני ישראל לקחו מהמצרים כסף ותכשיטים. הם התכוננו לצאת לדרך.

הפרשה מסבירה איך עושים את קרבן הפסח. קרבן פסח הוא טקס שבו קורבים בן-בהמה. צריך לבחור את השה בעשרה לחודש, לשחוט אותו בלילה של הארבעה-עשר, ולמרוח את דמו על המשקופים כדי להגן על הבית. אוכלים אותו צלוי עם מצה (לחם לא חמץ) ומרור (עשב מר). אוכלים את כל הבשר בלילה בבית, מוכנים לצאת עם חגורה ומקל.
חג הפסח הוא שבעה ימים. בחג אוסרים לאכול חמץ. הימים הראשונים והאחרונים הם ימי-מועד.

בערב האחרון מתו בכורות מצרים. פרעה שלח את בני ישראל מיד. זו תחילת שחרורם מעבדות.

בסוף הפרשה יש חוקים: מי יכול לאכול מהפסח (גר שנימול, עבדים שנקנו ונימולו), אסור להוציא את בשר הפסח מהבית, ומצווה לספר לילדים על היציאה ("והגדת לבנך"). יש גם הוראה לשים זיכרון על היד והראש, חז"ל פירשו זאת כתפילין. תפלין הם שתי נרות עור שמניחים בזמן תפילה על היד והראש כדי לזכור את היציאה.

פרשיות אלה מדברות על קדושת הבכורות ועל חובת הזיכרון של יציאת מצרים. הן גם חלק מהמקטעים שיודפסו בתפילין.