ארגון עובדים

ארגון עובדים או איגוד מקצועי הוא קבוצה של עובדים שמטרתה לקדם את תנאי ההעסקה, לשפר את המעמד הכלכלי ולשמור על זכויות החברים.

המטרה העיקרית היא שיפור תנאי העבודה והזכויות. זאת נעשה בעיקר באמצעות משא ומתן קיבוצי, משא ומתן קבוצתי של האיגוד מול המעסיק על שכר ותנאים. בישראל ההגדרה והזכויות של ארגון עובדים נקבעו גם במסגרת פסקי דין מרכזיים.

איגודים יכולים גם לקדם מטרות נוספות, שמשתנות לפי סוג האיגוד, היסטוריה וסביבת העבודה.

איגוד פועל בשלוש "במות": מול מעסיקים, מול הממשל ומול חבריו. הפעילות בכל בזירה שונה מאיגוד לאיגוד. כלי לחץ מרכזי הוא סכסוך עבודה, מאבק משפטי או עובדי, שלעיתים כולל שביתה (הפסקת עבודה כדי להפעיל לחץ).
איגודים משפיעים על מעסיקים ועל השוק כולו. קשריהם עם השלטון חשובים להשגת שינוי בחקיקה ובהסדרי עבודה.

איגודים מופיעים בצורות שונות: איגוד מקום עבודה, איגוד ענפי או הסתדרות כללית. המחקר מדבר על שני קצוות של מטרות איגוד, כשהרוב נמצא במקום ביניהם. קיימות גם שיטות מיון לפי בסיס החברות.

האיגודים צמחו עם המהפכה התעשייתית והקפיטליזם. גורמים חשובים היו הופעת שוק חופשי, גרימת ניתוק בין העבודה לחיי הקהילה, והתרחבות תפקיד הממשלה כמעסיק.
במהלך ההיסטוריה מתמודדים איגודים עם התנגדות המעסיקים, שניסו לחסום השתתפותם ולהחלישם משפטית וכלכלית. המאבק הזה הוביל גם לארגון המעסיקים ולחקיקה הקובעת כללים למשק.

שלבי התארגנות אופייניים הם: תחילה ארגון במקום העבודה, הרחבה למפעלים נוספים, התאגדות על בסיס ענפי ואז ניסיונות להרחיב גם למקצועות שונים.

השינויים החברתיים והפוליטיים משפיעים על כוחם של האיגודים. לדוגמה, בישראל חוּלה ירידה בכוח ההסתדרות עם התגברות הפרטיות והפחתת תפקידי המדינה בתחומים חברתיים.

לכל איגוד יש מבנה ארגוני מסוים ולעתים ביורוקרטיה. הבסיס הוא החבר, והחברות ברובה וולונטרית. דמי חבר מהווים מקור מימון חשוב.
בישראל נהוגה שיטת "מפעל הנציגות": גם אם רק שליש מהעובדים במפעל חברים, האיגוד יכול לייצג את כל העובדים במו"מ מול המעסיק.
גודל האיגודים מושפע מריכוזיות ופילוח בענף. איגודים בדרך כלל שואפים לגדול ולשתף פעולה כדי להגביר את כוחם.

מנגנון החברות הוולונטרית ודגשים ערכיים מובילים לאימוץ שיטות דמוקרטיות בתוך האיגוד (בחירות, שיתוף בהחלטות). עם זאת, קיימת גם נטייה לריכוזיות ארגונית. חוק הברזל של האוליגרכיה מדגיש את הנטייה הזו.
איגודים תורמים לדמוקרטיה החברתית על ידי חיזוק סולידריות והגברת מודעות פוליטית-חברתית.

פעילות האיגודים קשורה לתנועות חברתיות ולמדיניות ציבורית. חלק מהאיגודים פועלים לשינויים רחבים בשוק העבודה, בעוד אחרים מבקשים לייצב את המצב הקיים.

מחקרים מראים שאחוז התאגדות גבוה תורם לצמצום אי־השוויון ולהגדלת חלק העובדים בהכנסה הלאומית.

במסורת המשפטית היה הכרה במוסדות עזרה הדדית של בעלי מלאכה. במאה ה־20 הרבנים המרכזיים הכירו בזכות ההתאגדות.

החברות בדרך כלל וולונטרית. במקום שבו פועל ועד עובדים, העובד עשוי להיות מחויב לשלם מיסי ועד לפי ההסכם הקיבוצי. חברות כפולה בארגונים יריבים אינה מקובלת.

עד אמצע המאה ה־20 במדינות רבות נאסרה השתתפות פעילה של עובדי מדינה באיגודים ולפעמים אפילו השביתה. משנות ה־50 החל שינוי: ערים ומדינות בארה"ב העניקו זכויות ייצוג, וב־1962 חתם הנשיא ג'ון קנדי על צו נסיוני שנתן חלק מעובדי הממשלה זכות להתאגד.
מאז התרחבה הזכות למדינות רבות. במאה ה־21 ישנן עדיין מדינות בארה"ב שמגבילות משא ומתן קיבוצי של עובדי ציבור; רק בשלוש מדינות איסור מלא על משא ומתן קיבוצי נשאר (וירג'יניה, צפון קרוליינה וקרולינה הדרומית).
בשנת 2018 קבע בית המשפט העליון בארה"ב כי גביית דמי ארגון מחברי מגזר ציבורי שאינם רוצים בכך היא כפייה פוליטית ולכן לא חוקית.

ארגון עובדים או איגוד מקצועי הוא קבוצה של עובדים שעובדת יחד. המטרה היא לשפר שכר ותנאי עבודה.

האיגוד מייצג עובדים במשא ומתן קיבוצי. משא ומתן קיבוצי זהו דיבור משותף של כל העובדים מול המעסיק כדי להגיע להסכם על שכר ותנאים.

איגוד מדבר עם המעסיק, עם הממשלה ועם חבריו. לפעמים יש סכסוך עבודה. סכסוך עבודה הוא ויכוח גדול שיכול לכלול שביתה. שביתה פירושה שהעובדים מפסיקים לעבוד כדי להפעיל לחץ.

יש איגודים במפעל אחד, יש איגודים שמאגדים ענף שלם, ויש איגוד גדול שמאגד הרבה איגודים.

האיגודים נולדו בזמן המהפכה התעשייתית, כשעבודות היצרן גדלו. אנשים הצטרפו כדי להתמודד עם תנאים קשים.
מעסיקים לעתים ניסו למנוע התארגנות. עם הזמן חוקים השתנו ואיגודים קיבלו יותר זכויות.

חברות באיגוד בדרך כלל רצונית. אנשים משלמים דמי חבר כדי לממן פעולות האיגוד. בישראל יש שיטה שנקראת "מפעל הנציגות" שבה איגוד יכול לייצג את כל העובדים במקום גם אם לא כולם חברים.

בזמן עבר לא תמיד הורשו עובדי מדינה להתאגד. מאז אמצע המאה ה־20 זה השתנה. למשל, ב־1962 נשיא ארה"ב נתן לעובדי הממשלה זכות להתאגד. ב־2018 הוחלט שבמדינות מסוימות לא חייבים לשלם דמי ארגון אם לא רוצים.