ארד (ברונזה בלעז) היא סגסוגת, מתכת שמורכבת משילוב של מתכות, שבה יש נחושת עם בדיל להקשיה. סגסוגת טיפוסית מכילה כ‑88% נחושת וכ‑12% בדיל. בסוגים אחרים חלק מהבדיל מוחלף על ידי יסודות כמו זרחן, מנגן, אלומיניום או צורן.
ייצור הארד החל מתרכובות של נחושת עם ארסן כבר באלף החמישי לפני הספירה. בהמשך פותחה הסגסוגת הנפוצה של נחושת עם בדיל. התקופה שקיבלה את שמה מ״ברונזה״ נקראה תקופת הברונזה, כי ארד היה החומר השולט אז. כלי הארד העתיקים ביותר נמצאו בפרס ובמסופוטמיה והועברו לתקופה של האלף הרביעי לפני הספירה. מקור השם ״ארד״ הוא מהמילה השומרית "אורודו" שפירושה נחושת.
כלי ארד שימשו לעבודה, לכלי נשק ולשריון, והם היו חזקים יותר מכלי אבן ויותר עמידים מכלי נחושת פשוטים. במרכיבים של ארד עתיק נמצאו לעתים ארסן וזרחן, שעוזרים להקשיה. כדי להשיג קשיחות גבוהה מוסיפים עד כ‑22, 30% בדיל. דוגמא לסגסוגת קשה נמצאה בכלי ניתוח עתיקים: נחושת 57, 73%, בדיל 18, 31% ולעתים עופרת בסביבות 8%.
כיוון שנחושת ובדיל לא תמיד נמצאים בקרבת מקום, יצור הארד התבסס על סחר ארצי. מקור חשוב לבדיל היה האיים הבריטיים, והפיניקים סחרו עם בריטניה ושאבו משם בדיל. כשהסחר בבדיל בים התיכון פחת בזמן ההגירות הגדולות במאות ה‑12 וה‑11 לפני הספירה, עלה מחיר הארד. אז התחילה תקופת הברזל למלא תפקיד גדול יותר, אף על פי שארד המשיך לשמש גם בעידן הברזל.
לסגסוגות נחושת יש נקודת אידוי נמוכה יחסית מפלדה, מה שמקל על יציקה. צפיפות הארד קרובה לזו של פלדה, ולרוב כבד ב‑עד 10%, אם כי סגסוגות עם הרבה אלומיניום או צורן יכולות להיות קלות יותר.
ארד רך וחלש יותר מפלדה אך גמיש יותר. הוא עמיד לאכלת מתכת, במיוחד באוויר ובמי ים, ועמיד יותר לעייפות מתכת מפלדה. מוליכות החום והחשמל שלו טובה יותר מרבות מסוגי הפלדה. עלותו גבוהה יותר מפלדה, אך נמוכה מזו של סגסוגות ניקל.
במאה העשרים הוסיפו צורן לסגסוגות, וברונזת‑צורן משמשת בתעשייה ובפסלים מודרניים. ארד משמש לביצוע פעמונים ומצלתיים, סקסופונים ופסלים יצוקים. בעת יציקה הארד מתרחב מעט לפני ההתקשות, ולכן הוא ממלא היטב תבניות עם פרטים קטנים.
לארד, ובייחוד ארד זרחתי (פוספורי), מקדם חיכוך נמוך מול מתכות אחרות. תכונה זו שימושית בחלקים נעים, כמו מסבים (חלקים שמאפשרים סיבוב) ובחיבורי חשמל. לכן ארד נפוץ במסבים למנועים קטנים ובאפליקציות אלקטרוניות.
ארד (ברונזה) הוא מתכת שמכינים ממיזוג של נחושת ובדיל. סגסוגת פירושו תערובת של מתכות.
אנשים ידעו להכין סוגים של ארד כבר לפני אלפי שנים. הכלים העתיקים ביותר נמצאו בפרס ובמסופוטמיה, ואלה הם מהמאה הרביעית לפני הספירה. השם הארד מגיע מהמילה השומרית "אורודו" שפירושה נחושת.
ארד היה חזק יותר מכלי אבן. הוא שימש לייצור כלי עבודה, כלי נשק וכלים אחרים. היבוא של בדיל הגיע מפעמים רבות מהאיים הבריטיים. כשהסחר בבדיל פחת, עלה מחיר הארד והתחילו להשתמש יותר בברזל.
ארד נמס בטמפרטורה נמוכה יותר מפלדה, אז קל ליצוק אותו לתבניות. הוא לא מחליד מהר, וגם מוליך חום וחשמל טוב. לכן עושים מפעמונים ומצלתיים מסגסוגות של ארד. גם עושים פסלים וסקסופונים ממנו.
יש סוג מיוחד שנקרא ארד זרחתי. סוג זה חלק יותר ולא גורם לחיכוך בין מתכות. בגלל זה משתמשים בארד בחלקים שמסתובבים ובחיבורים חשמליים קטנים.
תגובות גולשים