באסו קונטינואו (Basso Continuo, "בס מתמשך") היא שיטת הלחנה ופרקטיקה ביצועית שעמדה בלב מוזיקת הבארוק והמשיכה גם לתקופה הקלאסית. ברובה, המלחין כותב קו בס בתווים בחמשה התחתונה של הפרטיטורה. מעל קו הבס נרשמים לעתים מספרים וסימנים שמייצגים את האקורדים, אקורד הוא כמה צלילים שמנגנים יחד. כלי הרמוני כמו צ'מבלו (כלי מקלדת דמוי פסנתר ישן) או תיאורבו מנגנים את האקורדים, ולעתים צ'לו, ויולה דה גמבה או בסון מכפילים ומקשטים את קו הבס בתפקיד אובליגטו, תפקיד חשוב ונפרד שלא תמיד שותק.
המאפיין העיקרי של הקונטינואו הוא שלא תמיד נכתב לו כל קטע מפורט; המוזיקאי ממלא את ההרמוניה לפי שיקול דעתו. לכן נוצר מרחב לאלתור (ניסיון ליצור חלקים מוסיקליים בזמן אמת) ולבחירה בכלים לפי הזמינות והסגנון. בתקופות שונות השתנו הרכבי הכלים: בבארוק המוקדם היו קבוצות גדולות של קונטינואו, ואילו במחצית הראשונה של המאה ה־18 נפוץ צירוף קטן יותר כמו צ'מבלו וצ'לו.
התיווי הנפוץ של הקונטינואו כולל קו בס בתווים רגילים, ובצמוד אליו מספרים וסימני היתק. המספרים מציינים מרווחים מעל צליל הבס שאותם יש לנגן כדי להקנות את האקורד. לדוגמה, הספרה 6 מסמלת סקסטה מעל הבס, וביחד עם צליל אחר יוצרת אקורד מסוים. לעתים הספרות 3 ו־5 מושמטות כשהן מובנות מאליהן. כשיש צורך לציין שאין לוונים (לא לנגן אקורדים), מופיע הסימון tasto solo, כלומר, לנגן רק את קו הבס לשם פרק זמן קצר.
יש גם סימנים שמציינים שינויים גמורים בגובה הצליל. סימן חיבור (+) ליד מספר אומר להגביה את הצליל בחצי טון (דיאז). קו נטוי על המספר יכול לשמש לאותה מטרה, וקו נטוי הפוך לעיתים מציין הורדה בחצי טון (במול). בשימוש ההיסטורי מהמאה ה־17 משמעות סימנים אלה יכולה להשתנות מעט בהתאם למפתח (סולם).
מקורו של הקונטינואו בשלהי המאה ה־16 ותחילת ה־17 באיטליה. לודוביקו ויאדנה פרסם את ההסבר המוקדם ביותר לטכניקה. במשך כל תקופת הבארוק הקונטינואו היה חלק הכרחי מההלחנה ומהביצוע. לקראת סוף המאה ה־18 התפקיד דעך, ובמאות ה־19 ו־20 הוא נדיר, פרט במוזיקה כנסייתית ובאופרה שבה עוד ליוו רצ'יטטיבים בכלי מקלדת. עם שובו של העניין בנגינה היסטורית, צמח דור של מבצעים שיודעים לפענח ולנגן קונטינואו בהתאם למקורות התקופתיים.
התיווי מורכב מקו בס בתווים רגילים, ומספרים וסימני היתק שמתחתיו. המספרים מייצגים את המרווחים מעל הבס. כשמספרים לא נרשמים, המבצע מפענח את ההרמוניה לפי ההקשר. לעתים מצוינים שינויים בהמשכיות האקורד על ידי קווים שמחברים סימנים שונים.
המספרים מציינים צעדי סולם (מרווחים) מעל צליל הבס. לדוגמה, 4 ו־6 מציינים את הצלילים הרביעי והשישי מעל הבס. לעתים מספרים מושמטין כשהם מובנים. מבצע יכול לבחור באיזו אוקטבה לנגן ולפרש את האקורד כאפקט ארפג'ו או הוספת קישוטים.
סימן ההיתק (/) בדרך כלל מצביע על הטרצה של האקורד אם הוא עומד לבדו. כאשר מופיע מספר לצד סימן זה, הוא מתייחס למרווח שהמספר מסמן. סימנים נוספים, כמו + או קווים נטויים על המספרים, מצביעים על השמה או הורדה של צליל בחצי טון.
הקונטינואו מופיע בדוגמאות רבות מאז באך ועד למוזיקה של תקופות הבארוק השונות, והוא נלמד כיום גם על ידי נגנים המתמחים בביצוע היסטורי.
באסו קונטינואו הוא "בס מתמשך" שהיה חשוב במוזיקת הבארוק. בס מתמשך משמעותו: קו בס שנשמע כל הזמן.
בדרך כלל כלי מקלדת ישן, כמו צ'מבלו (כלי מקלדת כמו פסנתר ישן), מנגן את הבס ומוסיף אקורדים. אקורד, שלושה צלילים שנגנים יחד. כלי כמו צ'לו או בסון יכולים לנגן את הבס גם כן.
המלחין כותב לפעמים מספרים מתחת לקו הבס. המספרים מראים אילו צלילים ליד הבס יש לנגן. אם כתוב tasto solo זה אומר: לנגן רק את הבס עכשיו, בלי אקורדים.
הפרקטיקה התחילה באיטליה סביב שנת 1600. עם הזמן היא נעשתה נפוצה בכל תקופת הבארוק. בסוף המאה ה־18 השתמשו בקונטינואו פחות. היום יש נגנים שלומדים לנגן אותו כמו פעם.
התווים נכתבים על חמשה רגילה, ומלמטה לידם יש מספרים וסימנים. המספרים מראים מרחקים מעל הצליל של הבס. לפעמים המספרים מוסתרים כי הם מובנים.
סימנים ליד המספרים יכולים לשנות לגובה צליל בחצי טון. זה משמעו להשמיע צליל גבוה או נמוך יותר מעט.
הקונטינואו מופיע ביצירות רבות של הזמן ההוא. נגנים של היום ממשיכים ללמוד איך לנגן אותו נכון.
תגובות גולשים