בדואים

נבהיר מי הם הבדואים

בדואים (בערבית: בَدוו/בַּדווי) הם קבוצה אתנית של ערבים נוודים או נוודים-למחצה. נוודים, אנשים שנודדים ממקום למקום בדרך-כלל עם בעלי־חיים. בני הקבוצה מזוהים לפי שיוך שבטי, ובכל שבט עומד שייח', מנהיג שבטי.


השם בערבית נגזר מהמילה בָּאדִיַה, שפירושה "מדבר" או "אזור צחיח". הבדואים מכנים עצמם ערבים.


הבדואים הגיעו במידה רבה מאזורים בחצי־האי ערב עם התפשטות האסלאם במאות הראשונות. לאורך ההיסטוריה היו להם קשרים מורכבים עם יושבי הקבע: לעתים היו פשיטות ומעשי בזיזה, ולעתים שיתופי פעולה וסימביוזה תרבותית וכלכלית.


רוב הבדואים הם מוסלמים סונים. קיים מיעוט בדואי נוצרי בירדן, שמחולק לפי שיוך שבטי וכנסייתי (אורתודוקסיים וקתולים).


הבדואים מתרכזים בישראל בעיקר בנגב. תקופת המאה ה‑20 הביאה שינויים דרמטיים בחייהם. סוף השלטון העות'מאני, המנדט הבריטי ומלחמת 1948 שינו את אופיים של היחסים עם השלטון וגרמו לירידה חדה באוכלוסייה בנגב.


עד סוף המאה ה‑19 נהנו הבדואים מחופש תנועה ויכולת שליטה על מעברי מים ומרעה. לאחר 1896 הטורקים החלו לכונן שליטה ישירה, לקבוע גביית מסים וללפעמים להגביל את חירותם. ההגבלות הללו הובילו למתחים ובעתות מסוימות להתנגדויות נגד השלטון.


בתקופת המנדט הבריטי חלה הירידה בעוינות כלפי שלטון מרכזי. הבריטים חפרו בארות, שיפרו תשתיות וסייעו בזמן בצורת. פעולות אלו עודדו התקבעות ולמעבר ליישוב קבע אצל חלק מהבדואים.


לאחר 1948 רבים מהבדואים נשארו בנגב, אך מספרם ירד מאוד. בשנים הראשונות למדינה חיו חלקם תחת ממשל צבאי. הממשלה ניסתה לארגן תהליך קיבוע והקימה אזור סגור בשם "אזור הסייג" שבו רוכזו רבים מהם. בשנת 1954 הוענקה אזרחות ישראלית למרבית הבדואים בנגב.


בעקבות המלחמה האוכלוסייה הבדווית בנגב ירדה משמעותית. חלקים גדולים של קרקע ועדרים אבדו, מה ששינה את אפשרויות הקיום ומאמצי הנדידה.


בשל הקושי לתקשר עם הרשויות, התחזק תפקיד השייח'ים כתיווך בין השבטים לממשל. השייח'ים טיפלו ברישיונות, בחכירת אדמות ובהשגת עבודה.


היום יש מגוון צורות מגורים: מאוהלים ועד עיירות מודרניות. המדינה יזמה הקמת שבע עיירות בדואיות בנגב, ביניהן רהט שהיא העיר הגדולה ביותר. רבים משפיעים משימור מסורות לצד חיים עירוניים.


בעבר כלכלת הבדואים נסבה סביב גידול גמלים וצאן. הגמל סיפק חלב, בשר ושיער לבניית אוהלים ובגדים. עם השנים רבים החלו לעבוד בעבודות שכירות, בנייה, חקלאות ושירותים, ולעיתים בתיירות.


הנדידה התואמת עונות מתבצעת כדי להבטיח מרעה ומים. הקמת גבולות מדינות והגבלות על מעבר הגבילו את הנדידה. רבים עברו לנחלה למחצה או להתיישבות קבע, ושילוב זה שינה מנהגים, כלכלה ומבנה המשפחה.


התיישבות קבע הביאה משפחות מבדואיות למגורים בבתי אבן ועיירות. בית גדול נחשב לסמל מעמד, אך גם מביא קשיים כלכליים וסוציאליים. חלק מהמסורות נשמרות באמצעות אוהל בחצר ובמבני עזר למשק החי.


השייכות השבטית נשארה חשובה לזהות האישית והחברתית. השבטים מסודרים במטות ובקבוצות שבטיות קרובות.


התיעוד הצילומי מראה סיטואציות שונות: אוהלים, רכיבה על סוסים, מקומות מגורים וכן עבודות מסורתיות.

מי הם הבדואים?

בדואים הם ערבים שגרו במדבר. בעבר הם נודדו עם בעלי־חיים. נוודים, אנשים שנעים ממקום למקום.


המילה "בדואי" קשורה למילה של "מדבר". הם מכנים עצמם ערבים.


הרבה בדואים באו מאזור חצי־האי ערב. הם חיו במדבר ועבדו עם צאן וגמלים.


רוב הבדואים מוסלמים. יש בדרך כלל גם מיעוטים נוצרים באזורים מסוימים.


בנגב היו הרבה בדואים. במאה ה‑20 דברים השתנו: היו מלחמות והשלטון שינה את חייהם. רבים עברו לחיות בכפרים ועיירות.


בדואים גידלו גמלים וכבשים. מהגמל מקבלים חלב, בשר ושיער לאוהל.

היום חלקם עובדים בעבודות בעיר, בבנייה ובחקלאות.


בעבר הם נדדו לפי עונות ומים. היום רבים התיישבו ויש להם בתים. חלקם עדיין שומרים על מסורות כמו הכנסת אורחים, לארח אדם שבא אליהם.


אצל הבדואים חשובים כבוד, הכנסת אורחים ושייכות לשבט. השייח' הוא מנהיג השבט.


מראים אוהלים, רכיבה על סוסים ועבודות עם בעלי־חיים.