בדולח

בדולח הוא סוג זכוכית שמכיל מתכות כבדות, בדרך כלל עופרת. העופרת מעלה את מקדם השבירה (מדד לדרך שבה האור משנה כיוון בתוך חומר) ואת הנפיצה (הפרדת אור לבסיס של צבעים). מקדמי השבירה של בדולח נעים בדרך כלל בין 1.6 ל-2.0, לעומת כ-1.5 בזכוכית רגילה. בדולח מבוסס עופרת, הקרוי גם "זכוכית קריסטל", יכול להכיל עד כ-33% במשקל של תחמוצת עופרת (PbO).

המילה bdellion ביוונית משמעותה "שרף של עץ". המלה הושאלה לשם הזכוכית שבהמשך. בזמנים מודרניים השם יוחס לזכוכית העופרת שפיתח ג'ורג' ראוונסקראפט מאנגליה ב-1676. השם האנגלי "flint glass" מקורו בסלע פלינט, ששימש כמקור לסיליקה (SiO2) נקייה לייצור זכוכית. גבישים גדולים של קוורץ נקראים גם הם לעיתים בשם "בדולח".

בעוד שבזכוכיות רגילות צורן (Si) יוצר את שלד הרשת, גם תחמוצת העופרת יכולה לשתף פעולה ולתפקד כ"network former" (אטום שיוצר חלק מהרשת הקושרת את החומר). מתכות כבדות מגבירות את הפולריזביליות של החומר, וזה מעלה את מקדם השבירה. חלק מהמתכות, כמו אורניום, גם הן יכולות לתפקד כ-network former. מתכות מעבר רבות קשה להכניס בריכוזים גבוהים בלי לגרום להפרדות פאזות בזמן קירור.
אפשר לעצב ולחרוט בדולח בעזרת קרני לייזר ולצייר בתוכו.
מהירות הקול בבדולח היא כ-4,000 מטר לשנייה, בהשוואה ל-5,100 מטר בזכוכית רגילה ול-5,600 מטר בזכוכית בורוסיליקט.

בדולח מחזיר אור יותר בזכות מקדם השבירה הגבוה שלו. לכן חיתוכים חדים עליו יוצרים ברק ונצנוץ. העופרת רכה יחסית, וזה מקל על החיתוך והיצירה של משטחים מעוטרים, אך גם מגדיל את הרגישות לשריטות ושבירה. הנפיצה הרחבה של בדולח מפרידה אור לבסיס צבעיו, ולכן משתמשים בו לנטיפים בנברשות ולמנסרות שדורשות הפרדה בין אורכי גל.
בנוסף, עופרת בולעת קרני X ולכן זכוכיות בדולח שימשו כמסנני קרינה במסכי שפופרת קתודית. בדולח נראה צלול ומבריק יותר ולכן נפוץ בכלי אוכל, כוסות יין וחפצי נוי.
מספר אבה של בדולח קטן מ-55, וזה מצביע על נפיצה יחסית גבוהה.

עופרת היא מתכת רעילה, ולכן יש חשש לשימוש בבדולח לאחסון משקאות. מחקרים הראו ששתייה חומצית כמו קולה מיצתה יותר עופרת מכלי בדולח מאשר משקאות אלכוהוליים. ויסקי זיהם יותר מיין לבן בתנאי ניסוי דומים. שטיפה במדיח עלולה להגביר דליפת עופרת למשקאות חומציים. ככל שכלי הבדולח מתיישן, דליפת העופרת ממנו יורדת: במחקר על שרי נמצאו בערך 1,400 מיקרוגרם לליטר בכלי חדש אחרי חודשיים, 163 במכל בן 10 שנים, ו-50 במכל בן 20 שנים.
עובדים בליטוש כלי בדולח נמצאו עם עליה ברמות העופרת בדם.
כדי להפחית סכנות מייצרים גם זכוכיות "בדולח" נטולות עופרת, שבהן משתמשים בתחמוצות אחרות כמו טיטניום, זירקוניום או לנתן (lanthanum). פטנט אמריקני מציג זכוכית נטולת עופרת עם מקדם שבירה כ-1.9 ומספר אבה כ-30.

המונח מופיע במקרא ובמדרש, ושימש לתאר חומר יקר וזך. בדולח מוזכר גם בשירה מודרנית, למשל אצל חיים נחמן ביאליק, והוא הופיע כסמל פאר בשירים כמו "בדולח וזהב" של נעמי שמר.

בדולח היא זכוכית שמכילה מתכות כבדות, בדרך כלל עופרת. עופרת (מתכת רעילה) גורמת לזכוכית לזהור ולהפריד אור לצבעים.

המילה bdellion ביוונית משמעותה "שרף של עץ". מאוחר יותר קראו כך גם לזכוכית העופרת. ג'ורג' ראוונסקראפט מאנגליה פיתח סוג כזה של זכוכית ב-1676. באנגלית קוראים לה גם "flint glass" על שם סלע הפלינט.

העופרת בתוך הזכוכית משנה את מבנהה. זה מעלה את מקדם השבירה (כמה האור מתכופף בזכוכית). בדולח גם שומע צליל שונה כאשר נוקשים עליו. המהירות שחוצה בו גל הקול קטנה מזכוכית רגילה.

בדולח מבריק וזוהר. חיתוכים בו מייצרים ניצנוצים. הוא מפריד אור לקשת צבעים, ולכן משתמשים בו בנברשות ובמנסרות. העופרת עוצרת קרני X, לכן השתמשו בו כמגן במסכי טלוויזיה ישנים.

עופרת עלולה לעבור מהכלי למשקה. משקאות חומציים כמו קולה מיצו יותר עופרת מכלי בדולח. שטיפה במדיח עלולה להחמיר את הדליפה. ככל שהכלי ישן יותר, הוא נוטה לדלוף פחות. יש גם זכוכיות "בדולח" בלי עופרת, שמחליפות אותה בחומרים אחרים.

בדולח מוזכר במקורות ובשירים. הוא סימן ליופי ולעושר בתרבות.