בודהיזם ביפן

הבודהיזם ביפן מורכב ממגוון מסורות וזרמים, רובם מזרם המהאיאנה (אסכולה רחבה בבודהיזם). בישראל אין גוף מאוחד שמחבר את הזרמים, ולכן קיימים הבדלים גדולים בפילוסופיה ובארגון. חלק מהזרמים היפניים מקורם בסין ובטיבט, ויש גם סינקרטיזם עם האמונה השינטו המקומית בשם שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ.

הבודהיזם הגיע ליפן בדרך המשי, דרך סין. לפי מקורות הוא הגיע ליפן בשנת 467 או 552. הנסיך ששמו שוֹטוֹקוּ טייצ'י קידם את הדת תחת חסותה של הקיסרית סויקו, ומהר הבודהיזם הפך לחלק מהחיים הציבוריים והתרבותיים.

בהתחלה הבודהיזם נשא אליפיים של רעיונות, כתבי קודש ואמנות מסין והודו. בתקופת נארה (המוקדמת) הוקמו מקדשים מרכזיים כמו טודאי-ג'י והוריו-ג'י, ונזירים שימשו כמורים ומתורגמנים. עד 627 נוסדו עשרות מקדשים ועשרות-מאות נזירים ונזירות, והיו מספר זרמים מרכזיים שפעלו בו-זמנית במקדשים.

בתקופת הייאן הגיעו ליפן זרמים נוספים מסין. אז הופיעו הזרמים האזוטריים החשובים, בעיקר השינגון על ידי קוקאי, והטנדאי על ידי סאיצ'ו.

בתקופת קמקורה (מאוחר יותר) הגיעו ונערכו שינויי דת משמעותיים. בודהיזם הארץ הטהורה (המאמין בבודהה אמידה/אמיטאבה) וזרם הזן הפכו לפופולריים במיוחד. זרמים אלה אומצו על ידי האצולה והשפיעו על האמנות, התרבות והאתיקה היפנית. בתקופת אשיקאגה זן קיבל תמיכה רחבה.

עם שיבת שושלת מייג'י ב-1868 הושמו לחצים להפוך את השינטו לדת הלאומית וסולק הבודהיזם מהמדינה. במאה ה-21 חלה ירידה במאמינים הפעילים ובתמיכה הכלכלית במקדשים, בעיקר בכפרים. יחד עם זאת, רוב היפנים מזדהים עם אלמנטים בודהיסטיים, ורוב טקסי הלוויות ביפן נערכים לפי מסורת בודהיסטית.

ביפן ייצגו מגוון הזרמים הנהוגים במזרח אסיה. לעיתים זרם שנעלם בארצו המקורית המשיך להתקיים ביפן. הנה כמה זרמים מרכזיים:

הארץ הטהורה (Pure Land) הגיע מסין בתקופת הייאן. הזרם מדגיש אמונה בבודהה אמידה/אמידה (Amida). המאמינים שוננים את שמו ומבצעים תפילות, מתוך אמונה שזה יכול להביא לידידון בהולדתם בארץ הטהורה אחרי המוות. הזרם נותר פופולרי עד היום.

הזן (מילה שמקורה בסנסקריט: דהיאנה, פירושו מדיטציה) שם דגש על תרגול מדיטטיבי כדי לראות את המציאות בלי תגובות אוטומטיות לרגשות. הזן הגיע מסין (צ'אן) ונחשב שהיווהוּכּל על ידי הבודהידהרמה (דארומה ביפנית). ביפן הזן התפצל בעיקר לשני זרמים: סוֹטוֹ, שמדגיש מדיטציה יומיומית, ורינזאי, שמשתמש בתרגילי קואן (שאלות מדיטטיביות) כדי לעורר תובנה.

הזרם של ניצ'ירן מבוסס על סוטרת הלוטוס (טקסט בודהיסטי מרכזי בעיני חסידיו). ניצ'ירן טען שסוטרת הלוטוס היא הטקאנון הנכון, ושכל היצורים כבר נושאים בתוכם 'טבע-בודהה' (האפשרות להפוך לבודהה). מאמיניו של ניצ'ירן הקימו תנועות מיסיונריות במשך ההיסטוריה, והשפעתם נמשכת בחלק מהקהילות עד היום.

השינגון הוא זרם אזוטרי (מיסטי) שהביא קוקאי מהסין במאה ה-9. הזרם משתמש במנטרות (מילים טקסיות), בויזואליזציות ובמנדלות (ציורים-טקסיים) ככלים רוחניים. קוקאי טען ששיטות אלו יכולות להוביל להארה מתוך מחזור חיים אחד.

טנדאי (מוכר מסין כ-Tiantai) מדגיש את סוטרת הלוטוס ואת רעיון טבע-הבודהה. הזרם ניסה לסנתז זרמים ודוקטרינות שונות, ולכן היה גמיש ואימץ פרקטיקות שונות כמו מדיטציה ומיסטיקה טנטרית.

השוגנדו אינו זרם מסודר אלא תרגול מרכוזי הרים שמשלב פולחן שינטו ובודהיזם מיסטי. מתרגליו, היאמאבושי (יושבי ההרים), עשו סיגופים בטבע כדי להתקרב לחוויה רוחנית. בעבר הם היו קשורים למסורות לחימה עממיות ולמיתוס הנינג'ה.

היסטורית התקיימו ביפן גם זרמים כמו ריטסו (חוקי נזירות), קושה, הוסו וקגון. חלקם הגיעו מסין והביאו טקסטים פילוסופיים ומדיניות מוסדית. היו גם תת-זרמים מיוחדים, כמו טאצ'יקאווה ריו בשינגון, שהתמקד בפרקטיקות מיניות טנטריות והוכרז מחוץ לחוק במאה ה-13.

האסתטיקה הבודהיסטית ביפן הושפעה מאמנות הודית-הלניסטית (גנדארה). דמויות שומרים זועמים במקדשים, וסגנונות לבוש ופיסול מצביעים על קשרים תרבותיים עם העולם הים-תיכוני. גם דקורציות כמו מגילות פרח המקורן באמנות היוונית זכו להתאמה בחומר המקומי.

האובון הוא פסטיבל בודהיסטי לכבוד האבות. הוא נחוג בלוח הירחי, ביום ה-15 של החודש השביעי, וכולל עלייה לקברים, מנחות וריקודים טקסיים. כיום הפך גם לחג משפחתי מפגש ומסורות משפחתיות.

הבודהיזם ביפן הוא תערובת של כמה דרכים ונוסע מסין והודו. רוב הזרמים ביפן שייכים למה שאומרים מהאיאנה. אין שם ארגון אחד שמאחד את כולם.

הבודהיזם הגיע ליפן בדרך המשי. לפי מקורות זה קרה ב-467 או ב-552. הנסיך שוֹטוֹקוּ עזר להפיץ את הדת.

בתקופת נארה נבנו מקדשים חשובים כמו טודאי-ג'י והוריו-ג'י. נזירים תרגמו כתבים ולימדו אנשים.

אז הוכנסו ליפן זרמים חדשים, וביניהם שינגון וטנדאי. הם הביאו טקסים מיוחדים.

במאה ה-12, 13 צמחה הפופולריות של זן וארץ הטהורה. הזן מדבר הרבה על מדיטציה. הארץ הטהורה מדברת על בודהה בשם אמיטאבה.

זן: מקור השם בסנסקריט ומשמעותו מדיטציה. הזן מדגיש ישיבה בשקט ומודעות.

בודהיזם הארץ הטהורה: המאמינים שוננים את שמו של אמידה. זה נועד להביא לידי הולדה טובה אחרי המוות.

ניצ'ירן: זרם יפני שהתבסס על סוטרת הלוטוס (טקסט בודהיסטי חשוב).

שינגון: זרם מיסטי שהביא קוקאי. משתמשים בו במנטרות (מילים שחוזרים עליהן) ובמנדלות (ציורים טקסיים).

טנדאי: זרם שמאמין שכל היצורים יכולים להיות בודהה. הוא שילב הרבה פרקטיקות שונות.

שוגנדו: תרגול בהר, בו מתרגלים להתקרב לטבע. המתאמנים נקראים יאמאבושי.

האמנות הבודהיסטית ביפן קיבלה השפעות מהאמנות ההודית-הלניסטית. פסלים של שומרים ומוטיבים בארכיטקטורה הושפעו מזה.

אובון הוא חג לכבוד האבות. משפחות נוהגות לבקר קברים ולשחק בריקודים. החג חל ביום ה-15 של החודש השביעי בלוח הירחי.