בוהמה

בּוֹהֶמָה (מצרפתית: La bohème) הוא כינוי ליוצרים ולאנשי רוח שמנהלים אורח־חיים שונה מהשגרה. מאפייניו העיקריים הם היעדר קביעות, נדודים ושינויים תכופים.

שורש המילה במאה ה-15. מלך בוהמיה, זיגמונד, העניק לצוענים (קהילה נודדת) זכויות ותעודות שמאפשרות להם לנוע במערב אירופה. בצרפת כינו צוענים אלה "בוהמיינים". הקהילה הצוענית בצרפת נרדפה והחקיקה הטילה עונשים על מי שהוגדר נווד (אדם נודד) או בוהמייני.

במאה ה-19 המונח החל לציין גם אדם בלי שורשים והכנסה קבועה. אצל סופרים כמו אנרי מירז'ה ואונורה דה בלזאק תוארו הבוהמיינים כאנשים ללא מקצוע ברור, עם הכנסה בלתי יציבה, לעתים גאונים יצירתיים ולעתים חשודים במעשים לא־הוגנים. דימוי זה, יצירתיות לצד חוסר בטחון כלכלי, נשמר בשימוש המאוחר יותר.
המושג קושר גם תקופות מיוחדות של אמנות ותרבות: הבוהמה האמנותית של סוף המאה ה-19 ושנות ה-20 בצרפת, דור הביט בשנות ה-50 וההיפים בשנות ה-60. לעתים מקושרים אורחות חיים בוהמיים לשתייה מופרזת, שימוש בסמים ומתירנות מינית. רבים מיוצאי הדור המודרני נחשבו לבוהמיינים.

קהילות בוהמה פרחו בשכונות עירוניות מסוימות. דוגמאות חשובות: מונמרטר ומונפרנס בפריז; גריניץ' וילג' בניו יורק; סוהו וצ'לסי בלונדון; ובתל אביב נוצר מרכז בוהמה מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.

שירו של שארל אזנבור, "לה בוהם", מדבר על צייר מזדקן. הוא נזכר בתקופת חייו במונמרטר, כאשר היה צעיר, רעב אך מאושר.

בוהמה (La bohème) היא מילה לאמנים שחיים אחרת. הם לא אוהבים שגרה.

במאה ה-15 מלך בוהמיה, זיגמונד, נתן לתעודות לצוענים. צוענים (קהילה שנודדת ממקום למקום) עם תעודות אלה כונו בבצרפת "בוהמיינים". הם לא קיבלו יחס טוב בחוקים של אותה תקופה.

במאה ה-19 המילה גם התייחסה לאנשים בלי בית קבוע. נווד (אדם שנע ממקום למקום) לא תמיד עבד בעבודה קבועה. אנשים בוהמיים היו אמנים, לפעמים רעבים, לפעמים שמחים, ולפעמים חיו בלי כללים ברורים.

בוהמה הייתה בשכונות של ערים מפורסמות. למשל: מונמרטר בפריז, גריניץ' וילג' בניו יורק, סוהו בלונדון ותל אביב מאז שנות ה-30.

שיר מפורסם של שארל אזנבור, "לה בוהם", מדבר על צייר שמזכיר את ימי הנעורים שלו במונמרטר.