בוטו

בּוּטוֹ (ביפנית:舞踏, היגוי במלרע) הוא זרם תיאטרון-מחול שהתפתח ביפן החל משנות השישים של המאה העשרים.

המילה משולבת משורשים שפירושם "ריקוד" (בּוּ) ו"רקיעת רגליים" (טוֹ). זה רמז לטקסים חקלאיים עתיקים שבהם רקיעו כדי לשדל כוחות טבע. בתחילת דרכו כונה הבוטו גם "אָנְקוֹקוּ בּוּטוֹ", "מחול רקיעה אפל".

מייסדי התנועה הם טָצוּמִי הִיגִ'יקָטָה וקָזוּאוֹ אוֹנוֹ. הבוטו נולד על רקע הטראומה של הפצצות הירושימה ונגסאקי ב-1945. אמני הבוטו ניסו לעבד את השאלה כיצד לרקוד אחרי זוועה כזו.
בשנת 1959 הציג היג'יקטה את "קִינגִ'יקִי". היצירה נוצרה בהשראת רומן של מישימה והיתה נועזת מבחינה מינית וחברתית. ההצגה עוררה סערה, נאסרה ובמיוחד שערורייתית היתה בעיניי הקהל.

היג'יקטה פיתח טכניקות שהשתמשו בגוף כדי לשנות את תפיסתנו על דימוי האדם. הרקדן הופך לעתים לציפור, לפרה, לרוח או לעשן. לשם כך הוא יצר את ה"בּוּטוֹ-פוּ", שפה תנועתית, כלומר אוסף תנועות ודימויים מקובעים.
קאזואו אונו עבד עם היג'יקטה משנות השישים ופיתח את עבודתו גם כמורה. במהלך הזמן אימצו כוריאוגרפים ברחבי העולם אלמנטים מבוטו ויצרו גישות שונות. קבוצת סָנקָאי ג'וּקוּ הפכה למפורסמת, אך הושפעה גם מאסונות במה, ב-1985 הופעה בסיאטל הסתיימה בתאונה קטלנית.
הבוטו פעיל כיום גם בארצות הברית, באירופה ובישראל. בתל אביב הועלו מופעים בידי תמר בורר (2008, "בארדו") ואיריס סמרה (מופע "אורשינא").

אמני בוטו נחשבים אוונגרדיסטים ומתנגדים להגדרות קשיחות. הבוטו מתמרד נגד מוסכמות המחול הקלאסי ונגד האמריקניזציה של התרבות היפנית. בתחילתו אופיינו הניסיונות בקיצוניות, פרובוקציה ולעיתים גרוטסקיות.
עם זאת, הבוטו מציע גם חוויה מדיטטיבית. תנועות מאטות מאוד כדי ליצור תחושת זמן שונה. חשיבות מיוחדת ניתנת לעולמם הפנימי של הרקדנים, רגשות, דמיון ומחשבות. לעתים הרקדנים חצויים עירומים ומאופרים בלבן.

עבודות עכשוויות משלבות בוטו עם ז'אנרים אחרים. דוגמה היא קאטי פון קורבר, שמשלבת בוטו, מחול שבטי אפריקאי ומיצגי מולטימדיה.

בּוּטוֹ (ביפנית:舞踏) הוא סוג מיוחד של ריקוד שנוצר ביפן בשנות ה-60.

השם מגיע מהמילים "בּוּ" שפירושו ריקוד, ו"טוֹ" שפירושו רקיעה ברגליים. פעם היו טקסים חקלאיים שבהם רקיעו כדי לעזור ליבול.

שני אמנים חשובים להתחלת הבוטו הם טָצוּמִי היג'יקטה וקָזוּאוֹ אונו. הבוטו נולד אחרי אירועים קשים ביפן. האמנים רצהו לבטא רגשות חזקים בעזרת גוף ותנועה.
היצירה הראשונה שנחשבת לבוטו נקראת "קינג'יקי". היא עוררה מחלוקת והוצגה לראשונה ב-1959.

בוטו שונה מריקוד רגיל. הרקדנים משתמשים בגוף כדי להראות דמויות ומצבים. יש תנועות איטיות מאוד. לפעמים הם צובעים את הפנים והגוף בלבן.
למורה היג'יקטה היה גם אוסף תנועות שקראו לו "בוטו-פו". זה כמו מילון של תנועות.

הבוטו הושפע על ידי אמנים ברחבי העולם. יש קבוצות בינלאומיות וגם מופעים בישראל. יש גם עבודות שמשלבות בוטו עם וידאו ותאורה מיוחדת.

אמנית בשם קאטי פון קורבר שילבה בוטו עם מחולות שבטיים ומסכים וידאו.