ביבופ

בִּיבּוֹפּ (בופ) הוא ז'אנר מרכזי בג'אז שהתפתח בשנות ה־40 של המאה ה־20. בתחילתו הקהל ומוזיקאים רבים זלזלו בו. עם הזמן הביבופ הפך לחשוב והשפיע על כל מרקם תרבות הג'אז, ממועדוני הג'אז ועד לאופי ההרכבים והמקום שניתן לנגנים.

ביבופ נחשב למהפכה מוזיקלית: בעוד שסגנונות קודמים שימשו בעיקר לבידור וריקוד, הביבופ אימץ ייעוד אמנותי. הוא הדגיש את היכולת האישית של המבצעים, כלומר את האלתור (יצירה של מוזיקה בזמן אמת). היום הגישה הזו מקובלת בכל הג'אז המודרני.

בבסיסו, ביבופ יוצר מלודיות חדשות על המהלך ההרמוני של שיר מוכר. יש בו הרבה סולואים, קטעי נגינה שבהם מוזיקאי מבצע אלתור (יצירה בזמן נגינה). המלודיות בבופ מורכבות ודורשות מיומנות גבוהה.

הבופ מנוגן בדרך כלל בטמפו מהיר (מהירות הנגינה), אך לא תמיד מתאים לריקוד כמו הסווינג. תפקידי כלי הקצב השתנו: תוף הסנר נותן דגשים, ותוף הבס מבצע פגיעות מיוחדות שמייצרות תחושת אנרגיה ואף כאוס מוסיקלי. תפקודים אלה פותחו בעיקר על ידי מתופפים כמו מקס רואץ'.

בקטעי ביבופ המקובלים מנגנים ההרכב את המלודיה החדשה בתחילה ובסוף. בין לבין כל כלי מנגן סולו ומאלתר על האקורדים הבסיסיים. לעיתים מופיעים ציטוטים של הסטנדרט המקורי שעליו נכתבה היצירה.

המפעם בביבופ מהיר ומורכב יותר מאשר בסגנונות קודמים. יש יחידות ריתמיות קטנות יותר ושינויים תכופים במשקלים וקצב הנגינה. בבופ נעשה שימוש במשקלים מורכבים כמו שלושה רבעים וחמישה רבעים.

בבד אפרט, רק הקונטרבס וידו הימנית של המתופף שומרים לעתים על קצב בסיסי, בעוד שאר הגפיים של המתופף וכלים אחרים מוסיפים דגשים פוליריתמיים. פוליריתמיקה זו יוצרת תחושת תזזית ומוסיפה מרקם לא-ריקודי למוזיקה.

מלודיות הביבופ הן לרוב מהירות, אנרגטיות ומורכבות. על הנגן לאלתר קטעים בזמן הסולו, ולשם כך משתמשים תדיר בתבניות מקובלות שמקלות על האלתור. דוגמאות לתבניות הן עליות בארפג'יו (נגינה של תווים של האקורד בזה אחר זה) וירידות כרומטיות (צלילים עוקבים בחצי טון). תבניות אלה שולבו בין היתר על ידי פסנתרן כמו ארט טאטום.

הביבופ פיתח גם שפה הרמונית ייחודית, מעבר לשינוי המלודי. האקורדים בבופ מורכבים יותר, ולעתים כוללים תוספות מתח כמו נונות (תו גבוה שמוסיף מתח הרמוני). נעשה שימוש באקורדים מוקטנים ומוגדלים ובתזמון אקורדים שונה.

הכלים ההרמוניים מנצלים את יכולת האלתור כדי להחזיק אקורדים לזמנים שונים. כך נוצרת הרמוניה עשירה ומורכבת יותר מאשר בסווינג או בבלוז.

להרמוניה נוספו סולמות מיוחדים שהפכו פופולריים בבופ, ביניהם סולם הטונים השלמים והסולם המוקטן. פסנתרן כמו ת'לוניוס מונק קידם סולמות והרמוניות חדשות, וג'ון קולטריין הרחיב עוד יותר את המודוסים שבהם משתמשים.

פסנתרן ומורה כמו בארי האריס קיבץ סולמות רבים והציע התבוננות פשוטה יותר: ארבעה סולמות בסיסיים שבופרים נוטים להשתמש בהם.

בהבדל מביג בנד, בבופ מנגנים בקבוצות קטנות של 3, 6 נגנים. הכלים הטיפוסיים הם תופים, קונטרבס, פסנתר, סקסופון וחצוצרה. בהרכבים אלה כולם מקבלים קטעי סולו, ולכן הבופ הפך מוזיקה אישית יותר.

בשנות ה־30 וה־40 החלו מוזיקאים לנגן אלתורים מורכבים יותר. הקלטות כמו של קולמן הוקינס השפיעו על סקסופוניסטים צעירים. בשנות ה־40 התגבשו הבופרים סביב ניו־יורק, במיוחד במועדוני ניסוי כמו מינטונז פליי האוס.

צ'ארלי פארקר (סקסופון אלט) ודיזי גילספי (חצוצרה) הובילו את המהפכה יחד עם מתופפים ופסנתרנים חדשניים. ת'לוניוס מונק, באד פאוול ומקס רואץ' היו בין המפתחי הסגנון. בתחילה הבופ נחשב למוזיקה של מוזיקאים, אך עם הזמן צבר קהל ונהיה הזרם המרכזי בג'אז.

הביבופ התפתח בעיקר בהארלם שבניו־יורק, אך גם בניו־אורלינס הייתה פעילות בופית. כשהגיע לחוף המערבי הוא הותאם שם לסגנון שקט יותר, שנקרא קול ג'אז.

במאה ה־21 הפיוז'ן הוא הסגנון השולט בישראל, אך בעבר היו נפוצים ביבופ ופוסט־בופ. היו גם נגנים ישראלים שעבדו בסגנון הבופ.

המילה "בופ" מקורית בשירת סקאט, ג'יבריש שמזמרים משתמשים בו בעת אלתור. יש כמה השערות על מקור המילה, אך אף אחת לא הוכחה. יש קשר לשמות שירים מהתקופה, כמו "בי־בופ־א־לולה".

השם ביבופ הגיע גם לתרבות הפופולרית. דמויות בסדרות כמו "צבי הנינג'ה" נקראו על שמות הקשור בז'אנר. גם הסדרה היפנית "קאובוי ביבופ" לקחה את שמה ופסקול מסגנון זה.

הביבופ השפיע על סוגים רבים של ג'אז שבאו אחרי כן, כמו הארד בופ, קוקסינפטי (פוסט־בופ) ואוונגרד. חלק מהסגנונות הללו הם צאצאים ישירים של הבופ.

צ'ארלי פארקר נחשב למייסד הביבופ. הוא היה סקסופוניסט אלט והביא לאלתור מהיר ומורכב. הקלטותיו נחשבות לקלאסיקות.

דיזי, חצוצרן מחונן, היה שותפו של פארקר וקידם את הבופ בעולם. הוא המציא טכניקות חדשות לחצוצרה והסביר את הסגנון בקהל הרחב.

מקס רואץ' היה מתופף מרכזי שפיתח את תפקידי התופים בבופ. הוא הביא את התופים למרכז ויצר סולואים תופפים מורכבים.

מונק, פסנתרן ומלחין, תרם בהרמוניות יוצאות דופן ובכתיבת קטעים שנהפכו לסטנדרטים, כמו "Round Midnight".

באד פאוול שינה את דרך הנגינה על הפסנתר בבופ. הוא פיתח שיטות ביד שמאל ולימד נגנים כיצד לחקות כלי נשיפה בפסנתר.

היו עוד מוזיקאים רבים שהשתייכו לזרם הבופ והשפיעו עליו.

ביבופ (בופ) הוא סוג של ג'אז שצמח בשנות ה־40. בהתחלה אנשים לא הבינו אותו. בהמשך הוא הפך חשוב ושינה את דרך הנגינה בג'אז.

בביבופ מנגנים מלודיות חדשות על אקורדים של שיר מוכר. אקורדים הם קבוצת צלילים שמנגנים יחד. יש הרבה סולואים, קטעים שבהם הנגנים ממציאים מוזיקה בזמן הנגינה. אלתור זה אומר "להמציא בזמן אמת".

הטמפו (המהירות) בבופ בדרך כלל מהיר. התופים והבס לא שומרים רק על קצב. הם מוסיפים דגשים לא צפויים שיוצרים אנרגיה.

המנגינות בבופ מהירות ומסובכות. נגנים משתמשים בתבניות כדי להקל על האלתור. לדוגמה, לעתים מנגנים את תווי האקורד אחד אחרי השני.

ההרמוניה בבופ מורכבת יותר. משתמשים באקורדים עם תווים נוספים שיוצרים מתח מוזיקלי.

מנגנים בקבוצות קטנות עם תופים, קונטרבס, פסנתר, סקסופון וחצוצרה. כולם מקבלים סולואים.

בניו־יורק, במועדון מינטונז, ניסו נגנים רעיונות חדשים. צ'ארלי פארקר (סקסופון) ודיזי גילספי (חצוצרה) עזרו להפיץ את הסגנון. ת'לוניוס מונק, מקס רואץ' ובאד פאוול היו גם הם חשובים.

הביבופ צמח בעיקר בהארלם שבניו־יורק. כשהגיע לחוף המערבי, הוא קיבל צורות קצת שונות.

המילה "בופ" הגיעה משירת סקאט. סקאט זו שירה בלי מילים, שבה הזמרים מזמזמים צלילים.

השם ביבופ הופיע בתרבות. למשל בסדרות כמו "קאובוי ביבופ" ובדמויות בשם ביבופ.

צ'ארלי פארקר, נגן סקסופון שהשפיע מאוד.
דיזי גילספי, חצוצרן שעמד לצידו וקידם את הסגנון.
מקס רואץ', מתופף שקידם רעיונות קצביים.
ת'לוניוס מונק, פסנתרן שכתב שירים שהפכו מפורסמים.
באד פאוול, פסנתרן שהשפיע על צורת הנגינה ביד שמאל.