ביקורת פנימית היא מקצוע של בדיקה והערכה עצמאית ואובייקטיבית של תהליכים ופעולות בארגון. היא בוחנת גם מערכות בקרה, ניהול סיכונים וממשל תאגידי (ממשל תאגידי = הדרך שבה חברות מנוהלות ומבוקרות), במטרה לקדם את מטרות הארגון ולשמור על האינטרס הציבורי על-פי דין. החוק (חוק הביקורת הפנימית, 1992) מגדיר תפקידים כמו שמירה על החוק, מינהל תקין, טוהר מידות, יעילות וחיסכון.
בעידן הממשל התאגידי נחשבת הביקורת הפנימית לאחד היסודות בשמירה על האינטרס הציבורי. היא פועלת בתוך הארגון כ"עין הציבורית הפנימית" ומשמשת פיקוח פנימי על ניהול כספי הציבור.
ביקורת פנימית תומכת באיכות ובמצוינות הארגונית. היא מסייעת להנהלה לגלות כשלים ותקלות, להקטין עלויות שנגרמו בעבר ולהציע שיפורים. חלק מרכזי בתפקיד הוא גם לחשוף אזורים שבהם הארגון עלול להיכשל, בשל ליקויים מערכתיים, מקצועיים או נורמטיביים.
עבודת המבקר כוללת מספר שלבים: הערכת סיכונים לקביעת תוכנית הביקורת; סקר מוקדם (איסוף נתונים, ראיון עובדים ותצפיות); מחקר עיוני המבוסס על דוחות קודמים ועל שיטות עבודה מוצלחות (best practice); ועבודת שטח.
בשטח המבקר מחפש אנומליות, חריגות, סטיות וחוסרים בנתונים, שיכולות להעיד על סיכונים. הוא מסביר בדוח את הגורמים לחריגות ומעריך את חומרת הסיכונים לעמידה ביעדי הארגון. טיוטת הדוח נשלחת למבוקרים שצריכים להגיב; מחלוקות נידונות בוועדת הביקורת.
הדו"ח הסופי וההמלצות נדונים בוועדת הביקורת. המעקב אחרי יישום ההמלצות מבטיח שהליקויים יתקנו ושעבודת הביקורת תהיה אפקטיבית. ללא מעקב, העבודה עלולה לאבד ערך.
המבקר הפנימי נדרש לידע בכלכלה, סטטיסטיקה, משפטים ומערכות מידע. המבקר הוא שירות לארגון: ממונים אותו הדירקטוריון, והוא מדווח אליו. עצמאות המבקר חשובה, ולכן לעתים הוא כפוף ליו"ר הדירקטוריון.
בחוק 1992 מעוגנת חובת מינוי מבקר פנימי בגופים ציבוריים רבים, כולל בנקים, חברות ביטוח, חברות ציבוריות, גופים ממשלתיים ורשויות מקומיות. החוק קובע דרישות התאמה לתפקיד: בעל תואר אקדמי, או עורך דין, או רואה חשבון. יש גם דרישות ניסיון (לרוב שנתיים).
קיימת לשכה מקצועית (IIA ישראל) שמציעה מסלולי הלימוד ותעודה מקצועית (CIA). החוק מחייב מינוי מבקר אך לא מפרט מספר שעות עבודה, ולכן תקציב הביקורת נקבע על ידי הארגון ולעיתים מוגבל.
מוסדות להשכלה גבוהה הוחרגו מחובת הביקורת על-פי החוק, בגלל החופש האקדמי (חופש אקדמי = חופש פעולה של מוסדות וסגל אקדמי). עם זאת, רוב האוניברסיטאות והמרכזים הלימודיים בחרו לקיים ביקורת פנימית מרצון. החוק מסדיר שכאשר יש מבקר במוסד מוכר, חלק מכללי חוק הביקורת הפנימית יחולו עליו.
סוגיית ההשפעה של הביקורת על החופש האקדמי שנויה במחלוקת. יש אוניברסיטאות שבהן סמכות המבקר מוגבלת בעניינים אקדמיים, ולפעמים המבקר נמנע מליזום ביקורת בתחומים אקדמיים. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בולטת בכך שמעמידה בחוקה כי על המבקר לכבד את החופש האקדמי, ולעתים מבקר האוניברסיטה פועל עם עצמאות גבוהה יותר. יחד עם זאת, במקרים של חשד לפעולה בלתי אתית ניתנת אפשרות למבקר לחקור גם עניינים אקדמיים, בכפוף להליכים הוגנים.
ביקורת פנימית בודקת שהארגון עובד נכון ושומר על כספו. המבקר הפנימי הוא אדם בארגון שמבצע את הבדיקה. המטרה היא שהארגון יפעל בתום לב וביעילות למען הציבור.
תפקיד הביקורת הוא לעזור לארגון לעשות דברים טובים יותר. היא מוצאת בעיות ומציעה שיפורים.
המבקר קובע מה לבדוק אחרי שהוא בוחן סיכונים. בסקר מוקדם הוא אוסף נתונים, מראיין עובדים וצופה בעבודה. בשטח הוא מחפש חריגות או חוסרים. אחרי הבדיקה הוא כותב דו"ח. האנשים בארגון צריכים להגיב ולתקן. אחר כך יש מעקב לוודא שהשינויים נעשו.
המבקר צריך ידע בכלכלה, משפטים ומחשבים. הוא ממונה על־ידי הדירקטוריון (קבוצת הנהלה) ודווח אליו. חשוב שהמבקר יהיה עצמאי ולא כפוף לאדם שהארגון בודק.
בחוק כתוב שחייבים למנות מבקר פנימי ברבים מהגופים הציבוריים. יש תנאי השכלה וניסיון למי שממונים לתפקיד.
אוניברסיטאות מקבלות חופש אקדמי. בגלל זה החוק בדרך כלל לא מחייב אותן. למרות זאת, רבות מהאוניברסיטאות בוחרות להחזיק מבקר פנימי. יש מגבלות לבדיקת נושאים אקדמיים, אבל אם יש חשד להתנהגות לא תקינה המבקר יכול לחקור בזהירות.
תגובות גולשים