בית המוטור

בית המוטור נמצא בכניסה לקבוצת כנרת, ליד סכר דגניה. המבנה בן שתי קומות, עם גג רעפים ואבני בזלת. בקומה התחתונה הקירות צבועים בלבן ובקומה השנייה האבן נשארה במראה טבעי.


הבניין נבנה ב-1910 על ידי האגרונום משה ברמן, למען משאבת מים להשקיית שדות עמק הירדן ממי הירדן. המשאבה שאבה כ-60 מטר מעוקב מים בשעה (ספיקה = קצב זרימת מים). היא הופעלה במנוע בוכנה של Körting, מנוע שבו חלק פנימי נע קדימה ואחורה כדי ליצור תנועה. אז לא הייתה חשמל במקום והנעה היתה בגז.

הקירות נבנו בטכניקה מקומית של קיר כפול עם מילוי אבני לקט וסיד, שיטה זולה ומהירה. הרעפים הגיעו כאמור מיבוא של הטמפלרים; הגג ורמת העיבוד של האבנים מראים שהושקעו משאבים רבים כדי להגן על המנוע החשוב.

הפעלת מנועים לשאיבת מים הייתה מהפכנית בתחילת המאה העשרים ושינתה את החקלאות. הטמפלרים תרמו להפצת הטכנולוגיה בארץ והיו אנשי מקצוע שיכלו לתחזק את בתי המוטור. סביב הכנרת נבנו מתקני שאיבה רבים.

בבית התגוררו שלושה מפעילים: בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי. ב-1912 הגיעו עולי תימן לגור בסמוך, וניסו לגדל ירקות. רבים מהם חלו במלריה (מחלה שמעוררת חום כבד) וחלק נפטרו. התגלעו מריבות על קרקע ועל מים; ב-1929 גורשו חלק מהעולים לכפר מרמורק.

המשאבה פעלה עד 1928, כאשר הגיעה אספקת החשמל לאזור. הבית שוקם ב-1988 ביוזמת אהרון ישראלי, והחל מ-1994 משמש כמוזיאון. במוזיאון מוצגת משאבה דומה, הפועלת כיום בחשמל, וכן סיפורם של הדיירים ושל עולי תימן. המבנה סגור בדרך כלל, יש לתאם ביקור בקבוצת כנרת.

בית המוטור עומד בכניסה לקבוצת כנרת, ליד סכר דגניה. זה בית שתי קומות מאבן ובו גג רעפים.


ב-1910 בנה אותו האגרונום משה ברמן כדי לשאוב מים מהירדן להשקיה. משאבה היא מכונה שמזיזה מים. היא שאבה הרבה מים בשעה והופעלה במנוע בוכנה. בימים ההם לא היה חשמל.

הבניין בנוי מאבנים עם חלל מלא באבנים קטנות וסיד. הרעפים היו מיובאים. בקומה העליונה גרו המפעילים של המשאבה. הם היו צריכים להיות במקום כל הזמן כדי להפעיל אותה.

ב-1912 הגיעו עולי תימן לגור ליד הבית ולגדל ירקות. רבים חלו במלריה, מחלה שעושה חום חזק, וחלקם מתו. ב-1929 חלק מהם הועברו לכפר אחר. המשאבה הפסיקה לעבוד ב-1928 כשלבסוף הגיע החשמל.

הבית שוקם ב-1988 והחל מ-1994 הוא מוזיאון. שם מראים משאבה דומה שפועלת היום בחשמל. המבנה סגור בדרך כלל ויש לתאם ביקור.