בני ישראל (במרטהית-יהודית: बेने इस्राएल) היא קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו. הם חיו לצד יהודי קוצ'ין ויהודי בגדאד. מאז הקמת מדינת ישראל עלתה רוב הקהילה לישראל, ושם נמצא הריכוז הגדול ביותר שלהם.
לפני העלייה באמצע המאה ה-20 מנו בני הקהילה כ-24,000 איש. הם חיו בעיקר במומבאי, קולקטה, דלהי, אחמדאבאד וטאנה. כיום ההערכה היא שכ-85,000 מהם חיים בישראל, כ-3,000 בהודו ועוד כמה אלפים בפזורה העולמית.
מקורם של בני ישראל אינו מתועד היטב. לפי מסורת הקהילה, אבותיהם ניצלו מאונייה שנטרפה ליד חופי קונקאן דרומית למומבאי. לפי הסיפור ניצלו שבעה גברים ושבע נשים, ואיבדו את ספרי הקודש שלהם. יש סברות שונות לגבי תקופת ההגעה, החל מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד טענות על קשר לעשרת השבטים.
על פי מסורת נוספת חלה תחייה דתית במאה ה-10 על ידי אדם בשם דוד רחבי, שלימד דינים והנהיג חגים. חוקרים מציעים גם קשר לדמויות מאוחרות יותר, למשל דוד יחזקאל רחבי במאה ה-18, שעבד כמתורגמן ולימד הלכה ומסורת. לאורך השנים היו קשרים גם עם יהודי קוצ'ין ויהודים בגדאד שהשפיעו על חיי הדת והחינוך של בני ישראל.
הקהילה ניהלה מסמכים גם בתקופות מאוחרות יותר, ויש מסמכים חתומים של שליטים מקומיים מהמאה ה-17 עד ה-18. בסוף המאה ה-19 פעלו בתוך הקהילה גם פעילות ציונית וסמלים של מודרניזציה, כמו בתי ספר בשפה האנגלית.
בכ-200 כפרים באזור קונקאן חיו משפחות בני ישראל במשך דורות. אחד הכפרים הידועים הוא אליבג (Alibag). בני הקהילה דיברו מרטהי (מרטהי = שפת המקום) ואימצו מנהגי המקום, אך שמרו על זהות יהודית ברורה. הם נודעו לעיתים כ"שנוואר טליס", עוצרי שמן ששומרים שבת.
עד היום נשארו בכפר כמה משפחות שמתחזקות בית כנסת מקומי. בית הכנסת שם נבנה לפני כ-170 שנה.
עדיין יש כ-40 בתי כנסת של הקהילה ברחבי הודו, רובם לא פעילים. חלקם נשמרים וגדולים, וחלק נהרסו לאחר היגרויות רבות. בני הקהילה שומרים על מועדי היהדות: ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה ופסח. החזן (חזן = מוביל בתפילה) והשוחט (שוחט = מי שעוסק בשחיטה הכשרה של בעלי חיים) שימשו בתפקידי דת בקהילה.
מנהג מיוחד שלהם בחג הפסח התקיים באליבג: טבילת כף היד ב"דם" אשר היום מוחלף בצבע אדום לא מן החי. הם טבעו את כף היד על נייר ותלו אותו מעל משקוף הדלת. המנהג קשור לזיכרון יציאת מצרים.
המסורת הקהילתית מקושרת גם לאגדה על אליהו הנביא, שנחשב לבעל קשר רוחני לקהילה לפי המסורת המקומית.
בני ישראל פתחו מסגרות חינוך מודרניות כבר במאה ה-19. הם הקימו בתי ספר באנגלית ובמרטהי. דמויות בולטות כמו חיים שמואל קהימקר ויוסף יחזקאל ראג'פורקר יזמו מוסדות חינוך ותמכו בילדים יתומים. בתי ספר אלה שימשו דורות של תלמידים יהודים, ולעתים גם תלמידים מהמקום.
הרבה מבני הקהילה קיבלו השכלה כללית ובנו קריירות במערכת המשפט, הרפואה ובצבא הבריטי-הודי. גם בתחום התרבות והקולנוע היו בני ישראל שותפים בהתפתחות המקומית.
רבים מבני ישראל עזבו את הודו סביב הקמת מדינת ישראל. עלייתם לוותה בקשיים חברתיים ותעסוקתיים. בשנות החמישים והשישים נערכו מחאות נגד אפליה והטיפול שקיבלו בארץ. במשך עשרות שנים התנהל פולמוס הלכתי על מעמדם והאם יש לקבלם להתחתן כיהודים ללא בירור.
הופקו מכריעות רבניות בשאלה זו: הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הרצוג קיבלו אותם בכוונה שיקבלו עליהם Torah ומצוות. לבסוף קיבלה הרבנות הראשית של ישראל בשנת תשכ"ב (1961, 1962) את ההכרה ברובם כיהודים. אחר כך, בשנת תשמ"ב וגם פסק-דין סופי של הרב עובדיה יוסף ופרסומים מאוחרים יותר, חתם את הסוגיה וסילק ספקים חשובים.
הקהילה הוכרה בסופו של דבר, אם כי המחלוקות פגעו ברגשותיהם של רבים מבני ישראל.
בהתעוררות השאלות על היותם יהודים ועל שאלות כמו גיטין (גיטין = שטרות גירושין), יבמה וספקות נוספים, פנו רבנים מובילים לדון בנושא. היו דעות שונות: חלק מהפוסקים קיבלו את בני הקהילה כלשון חפץ, וחלק דרשו הבהרות או גיורים למקרים מסוימים. בסופו של דבר רבים מהרבנים הגדולים קיבלו את הקהילה כיהודית, עם תנאים של קבלת תורה ומצוות במקרים מסוימים.
הקהילה הונחתה בידי ה"חזן" שהוא המורה הרוחני. לאורך השנים הוקמו ארגוני חברה ורווחה, כמו ארגון הנשים "סטרי מנדל" (נוסד 1913) ומוסדות תרומה וטיפול ביתומים ובקשישים.
ההגירה לגרסה מודרנית הקטינה את הפעילות הקהילתית, אך עדיין יש שימור של מסורת וקשרים עם ארגוני יהדות בישראל ובפזורה.
מאמצע המאה ה-18 הושפעה הקהילה מהבריטים. רבים מחברי הקהילה הצטרפו לתנועת הבונים החופשיים והגיעו לדרגות בכירות בארגון.
בני ישראל היא קבוצה של יהודים שגרה במערב הודו. רובם עלו לישראל. היום רובם חיים בישראל.
לפי הסיפור שלהם, אבותיהם ניצלו מספינה שנטרפה ליד חוף קונקאן. הם בנו חיים בכפרים באזור. הם דיברו מרטהי (מרטהי = שפת המקום).
בהיסטוריה שלהם היו מורים שלימדו אותם תפילות ומנהגים יהודיים. לאורך השנים קיבלו עזרה גם מיהודים מקוצ'ין ומיהודים מבגדאד.
בכפרים בקונקאן חיו מאות משפחות. הכפר אליבג היה כפר יהודי מפורסם. היום גרות שם רק כמה משפחות המטפלות בבית הכנסת הישן.
עדיין יש כ-40 בתי כנסת של הקהילה בהודו. הם שומרים חגים חשובים כמו פסח.
יש להם מנהג מיוחד בפסח: טובלים את כף היד בצבע אדום ומדביקים על המשקוף. זה מזכיר את סיפור יציאת מצרים.
חזן (חזן = מי שמוביל את התפילה) ושוחט (שוחט = מי שעורך שחיטה כשרה) היו אנשים חשובים בקהילה.
הקהילה פתחה בתי ספר כבר במאה ה-19. בתי הספר לימדו אנגלית, מרטהי ולעתים עברית. אנשים מהקהילה עבדו ברפואה, במשפט ובצבא.
הרבה בני ישראל עלו לישראל. בהתחלה הם התקשו להשתלב. היו דיונים רבניים על זה אם הם יהודים.
בסוף הרבנות הראשית הכירה ברובם כיהודים. גם רבנים חשובים האכילו את הקביעה הזאת והסירו הרבה ספקות.
בעבר הקהילה הונהגה על ידי החזן. היו גם ארגונים לנשים ולעזרה לעניים וליתומים. היום הקהילה קטנה ושומרת על מסורת.
במהלך הזמן רבים מבני הקהילה הצטרפו לארגון הבונים החופשיים, שהשפיע עליהם בתקופה הבריטית.
תגובות גולשים