ג'ו ג'יטסו

ג'ו ג'יטסו היא אמנות לחימה יפנית עתיקה. משמעות השם היא "מיומנויות רכות". זה אומר שימוש בתנועות וחכמה במקום בכוח גס.

האמנות נוצרה כדי להילחם ביריב חמוש ומשוריין כאשר המתרגל אינו חמוש או חמוש קל. הטכניקה מתמקדת בגראפלינג (לחימה קרובה עם אחיזות והטלות). ג'ו ג'יטסו מהווה בסיס לשיטות מודרניות רבות, כמו ג'ודו, MMA וג'ו ג'יטסו ברזילאי.

אין מקור רשמי ברור. נמצאו תרשימי תנועות בסין הדומים לשיטות אלה, אבל המופע הראשון המתועד היה בשנת 1650. אז רופא יפני שחי בסין הציג את השיטה בפני עשרה סמוראים. במשך יותר מ-200 שנה נשמרה השיטה בסוד בקרב סמוראים.

בסוף המאה ה-19 קאנו (מורה יפני) הסיר תרגילים מסוכנים והפך חלק מהשיטה לספורטיבי. כך השיטה התפשטה ברחבי יפן.

לסמוראים היה נשק מרכזי, חץ וקשת. אך בלחימה קרובה השתמשו בקאטאנה (חרב). תורת הלחימה בחרב נקראת קנג'וטסו (טכניקת חרב). גם התאמנו בבאטוג'וטסו, שליפת החרב יחד עם חיתוך בתנועה אחת. תנועות הלחימה היו מעגליות, מתאימות לטווח בינוני. כשהחרב לא הייתה ניתנת לשליפה, פותחו טכניקות קרובות ללא נשק. טכניקות אלה כוללות הימנעות מהתקפות היריב וניצול תנועתו נגדו. בהמשך נוספו בריחים וחניקות לנטרול מהיר של התוקף.

ג'ו ג'יטסו נקראת לעתים "אומנות אם" כי ממנה צמחו שיטות אחרות. ההבדל העיקרי בינה לבין השיטות שצמחו ממנה הוא שהיא רב-תחומית. היא משלבת לחימה בעמידה, הטלות, נעילות, חניקות ואף לחימה על הקרקע. לעומת זאת, ג'ודו מתמקד בעיקר בהטלות ואוסר מכות, וקראטה מתמקד בבעיטות ואגרופים.

ג'ו ג'יטסו ברזילאי, שפותח על ידי משפחת גרייסי, שם דגש רב על לחימה על הקרקע. שם נעשה שימוש במינוף ובתנופה כדי לנצח בלי כוח גדול.

בשלהי המאה ה-19 השיטה הגיעה לאירופה עם מורים יפנים. בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את הג'ו ג'יטסו מאירופה לישראל ופתח את "ההתאחדות הבינלאומית לג'ודו בישראל".

מאז קמו כמה ארגונים מרכזיים בארץ. בשנת 1990 הוקמה "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל". בתחילת שנות ה-90 הוקם "איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל". בשנת 2000 נוסד "ארגון הג'ו ג'יטסו והקובודו בישראל" והאקדמיה הישראלית לג'ו ג'יטסו מסורתי ומודרני.

בנוסף יש בישראל מועדונים רבים של ג'ו ג'יטסו ברזילאי ושיטות דומות. התאחדות הג'ו ג'יטסו בישראל חברה בהתאחדות אילת, ארגון הגג לספורט שאינו אולימפי. אלוף ישראל הנוכחי בג'ו ג'יטסו הוא הלל פלוסר.

ג'ו ג'יטסו היא אמנות לחימה יפנית ישנה. השם אומר "מיומנויות רכות". זאת אומרת להשתמש בחכמה ולא בכוח.

הסמוראים השתמשו בה כשהם לא יכלו לשלוף את החרב. הטכניקות עוזרות להדוף יריב קרוב. הגראפלינג זה לחימה קרובה עם אחיזות והטלות.

המקור לא ברור. ב-1650 רופא יפני שחי בסין הראה את השיטה לעשרה סמוראים. במשך שנים השיטה נשמרה בסוד.

מאוחר יותר קאנו (מורה יפני) הוריד תרגילים מסוכנים. הוא הפך חלק לשיטה לספורט.

לסמוראים היה נשק כמו חץ וקשת. קרוב הם השתמשו בקאטאנה (חרב). קנג'וטסו זה ללמוד חרב. באטוג'וטסו זה לשלוף את החרב ולחתוך בתנועה אחת.

מהלכים היו מעגליים. כשהחרב לא ניתנה לשליפה, פותחו תנועות קרובות בלי נשק. נוספו נעילות וחניקות כדי לעצור תוקף.

ג'ו ג'יטסו נקראת "אומנות אם". משם צמחו ג'ודו וג'ו ג'יטסו ברזילאי. ג'ודו מתמקד בהטלות. קראטה מתמקד בעיטות ואגרופים. ג'ו ג'יטסו עושה הרבה דברים ביחד.

ג'ו ג'יטסו ברזילאי פותח על ידי משפחת גרייסי. שם לומדים הרבה לחימה על הקרקע. משתמשים במינוף ובתנופה לעומת כוח.

בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את השיטה לישראל מאירופה. מאז קמו כמה ארגונים ומועדונים.

בשנים 1990, 2000 הוקמו גופים מרכזיים בארץ. יש גם מועדוני ג'ו ג'יטסו ברזילאי.

התאחדות הג'ו ג'יטסו בישראל חברה בארגון אילת. אלוף ישראל הוא הלל פלוסר.