ג'יימס פרנסיס ברנס

ג'יימס פרנסיס ברנס היה שופט ופוליטיקאי מקרוליינה הדרומית. הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, כסנאטור, כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית (השופט במוסד המשפטי הגבוה ביותר) וכמזכיר המדינה של ארצות הברית (שר החוץ). מאוחר יותר כיהן כמושל קרוליינה הדרומית והמשיך להשפיע בפוליטיקה המדינתית והארצית.


נולד בצ'ארלסטון וגדל במשפחה שקשורה לפוליטיקה המקומית. בצעירותו החל לעבוד במשרדי עורכי דין וללמוד משפטים בקריאה עצמית. נשא לאישה את מוד פרקינס בוש; לזוג לא היו ילדים. בעזרת קשרים משפחתיים ומנטורים מקומיים החל לנהל קריירה משפטית ופוליטית.


ברנס עזב את בית הספר בגיל צעיר כדי לעבוד בבית משפט. דודו, שנבחר למושל, סייע לו להשיג תפקידים ראשוניים. הוכשר לעיסוק במשפט בעזרת עורך דין מקומי ונרשם ללשכת עורכי הדין בתחילת המאה ה־20. בתקופה זו רכש ניסיון משפטי ופוליטי, וקיבל חסות של סנאטור מקומי שהשפיעה על דרכו הפוליטית.


ב־1911 החל לכהן בבית הנבחרים של ארצות הברית ונבחר לשם שוב כמה פעמים. שם הצטיין כמחוקק שמחבר קואליציות מאחורי הקלעים ולא כנואם בולט. היה בעל ברית של הנשיא וודרו וילסון וקידם פרויקטים תשתיתיים חשובים, כמו תנועת הכבישים הטובים.


ב־1930 נבחר לסנאט של ארצות הברית (הבית העליון של הקונגרס). שם הפך לידיד ותומך מרכזי של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. תמך בניו דיל (תוכנית כלכלית של רוזוולט) ובמיזמי תשתית קריטיים למדינתו, כמו פרויקט הסכר והחשמול של סנטי קופר, שהועיל לכל המדינה בתקופת השפל הגדול.

עם זאת, ברנס התנגד לחקיקה מסוימת של רוזוולט, בין השאר לחוקים נגד לינץ' (מעשי אלימות ללא משפט) ולחלק מחוקי העבודה. בתור סנאטור גם קידם קו חוץ תקיף נגד גרמניה ויפן לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.


ב־1941 מינה אותו רוזוולט לשופט בבית המשפט העליון. ברנס היה בין האחרונים שהוסמכו כעורכי דין בקריאה עצמית בלבד. הוא כיהן שם פחות משנה וחצי בלבד, והתפטר כדי להיכנס לתפקידי ממשל בזמן המלחמה.


במהלך המלחמה ניהל ברנס סוכנויות ממשלתיות מרכזיות שעסקו בשליטה במחירים ובגיוס התעשייה למאמץ המלחמתי. בזכות יכולותיו הפוליטיות הוא הפך לדמות משפיעה בממשל וקרוב מאוד לנשיא רוזוולט. הוא נחשב למועמד אפשרי לסגן הנשיא ב־1944, אך לבסוף נבחר הארי טרומן.


לאחר מות רוזוולט ומינויו של טרומן לנשיא, מונה ברנס ב־1945 למזכיר המדינה. בתפקידו השתתף בוועידות חשובות אחרי המלחמה, כולל פוטסדאם. בתחילה תמך בעמדות פייסניות יותר מול ברית המועצות (גישה שמחפשת הסדרים ושיתוף פעולה), אך קשריו עם טרומן התערערו כשהנשיא העדיף קו תקיף יותר נגד הסובייטים. המתיחות הובילה להתפטרות ברנס בתחילת 1947.


ב־1951 נבחר כמושל המדינה וכיהן עד 1955. כמשתמש בסמכויותיו קידם השקעות בחינוך השחור כדי לתאר שיפור בתוך מסגרת ההפרדה הגזעית. הוא תמך בדוקטרינת "נפרד אבל שווה" שהדרום העלה כתגובה לאתגרים שפקדו את ההפרדה בחינוך. ברנס התנגד לפסק הדין של בית המשפט העליון בראון נגד מועצת החינוך, שקבע סיום הפרדה גזעית בבתי הספר.

הוא ניסה גם להגביל את כוחו של הקו קלוקס קלאן באמצעות חקיקה נגד חבישת מסכות בפומבי.


לאחר כהונתו כמושל המשיך להשפיע על הפוליטיקה. למרות היותו דמוקרט, תמך לאחר מלחמת העולם בשורה של מועמדים רפובליקניים לנשיאות. תמיכתו בסטרום ת'ורמונד במעברו לרפובליקנים ב־1964 סומנה כאירוע משמעותי באזור.


נפטר ב־1972 בגיל 89. שמו מונצח באוניברסיטאות ובמוסדות בחלקים שונים של קרוליינה הדרומית. הוא וראש משפחתו הקימו קרן מלגות שתרמה לחינוך צעירים במדינה. מסמכיו נשמרים בספריית אוניברסיטת קלמסון.

ג'יימס פרנסיס ברנס היה פוליטיקאי גדול מקרוליינה הדרומית. הוא עבד כעורך דין ואז נבחר לנציג בקונגרס. אחר כך היה סנאטור, שופט במשפט הכי חשוב בארצות הברית, מזכיר המדינה (שר החוץ) ולבסוף מושל המדינה.


נולד בצ'ארלסטון. כשהיה ילד עזב את בית הספר כדי לעבוד וללמוד משפטים. התחתן ולא היו לו ילדים.


למד משפטים מעורך דין במקום בבית־ספר. השיג תפקידים בממשל המקומי בזכות קרובי משפחה שיעזרו לו.


החל לכהן בקונגרס ב־1911. שם עבד מאחורי הקלעים כדי לקדם פרויקטים חשובים, כמו סלילת כבישים.


נבחר לסנאט ב־1930. תמך בתוכניות הכלכליות של הנשיא רוזוולט שנקראו הניו דיל. עזר להביא חשמל ותעסוקה למדינתו בעזרת פרויקט גדול שנקרא סנטי קופר.


מינהו הנשיא לשופט גבוה בבית המשפט. הוא כיהן שם רק שנה וחצי ופרש כדי לעזור לממשלה בזמן מלחמה.


ניהל סוכנויות ממשלתיות שדאגו לייצור ולמחירים בזמן המלחמה. בזכות תפקידיו היה חשוב במאמץ המלחמתי.


ב־1945 מונה לשר החוץ. השתתף בוועידות אחרי המלחמה. אפשר שלא תמיד הסכים עם הנשיא טרומן, וב־1947 הוא פרש מתפקידו.


נבחר מושל ב־1951. תמך במדיניות של הפרדה גזעית (הפרדה בין שחורים ולבנים). השקיע בכסף לבתי ספר שחורים כדי לשפרם, אך התנגד לפסק דין שאסר הפרדה בבתי הספר.


אחרי כהונתו תמך במועמדים שונים לנשיאות, גם ברפובליקנים. נשאר דמות משפיעה במדינה.


מת ב־1972. שמו מופיע בבניינים ובמלגות באוניברסיטאות. קרן המלגות שהקים עזרה לתלמידים מקרוליינה הדרומית.