ג'יין אוסטן (16 בדצמבר 1775, 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגלייה. הרומנים שכתבה מתמקדים בדרך אל הנישואים של עלמות מהמעמד שאנו קוראים לו האצולה הזעירה (gentry), בעלי אדמות ומשרות מקומיות. ספריה מפורסמים בטוויית עלילה מדויקת, בביקורת חברתית שנונה ובשימוש חכם באירוניה.
אוסטן גדלה בבית כומר בכפר והתחנכה בעיקר בבית, באמצעות אביה, אחיה והקריאה. כתבה מגיל צעיר יצירות קצרות שהתקבצו כ"יצירות נעורים" (Juvenilia). רבים מהרומנים הבוגרים שלה נכתבו בגיל צעיר אך פורסמו מאוחר יותר: "תבונה ורגישות" ו"גאווה ודעה קדומה" (1811, 1813), אחר־כך "מנספילד פארק" ו"אמה" (1814, 1816). לאחר מותה יצאו גם "מנזר נורת'אנגר" ו"הטיית לב" (1818). התחילה גם רומן בשם "סנדיטון" אך לא הספיקה להשלים אותו.
אוסטן כתבה בתקופה של שינויים חברתיים גדולים, כגון תחילת המהפכה התעשייתית ומלחמות נפוליאון. עם זאת, רוב ספריה מתמקדים בחיי הכפר של בעלי האחוזות ובמנהגים המקובלים שם. בתוך המסגרת הזו היא מציגה ביקורת על הרומנטיקה הנוטה להגזים, ומדגישה את המצוקה הכלכלית של נשים שתלויות בנישואים כדי לקבל ביטחון חומרי.
מעט עובר באופן ודאי על חייה. רוב המידע מגיע מהמכתבים שקצתם שרדו ומממואר שאחיינו פרסם ב-1869. חייה היו בעיקר בתוך משפחה קרובה: אמה, אביה ואחיה ואחותה קסנדרה, שהייתה חברתה הקרובה לכל החיים. היא בכתה נותרה רווקה, וגם ג'יין לא נישאה. חוויה רומנטית ידועה הייתה מערכת יחסיה עם טום לפרוי, שאותה תיעדה מכתיבה, ונחשבת לאהבת נעוריה.
אוסטן עברה מספר מעברים: ילדות בסטיבנטון, תקופות בבאת' ובסאות'המפטון, ולבסוף קיבלה קורת גג יציבה בכפר צ'וטון (חלק מהזמן בין 1809, 1817). בצ'וטון חזרה לכתיבה בצורה פעילה והוציאה לאור ארבעה ספרים בתקופת חייה.
הוריה שייכו לאצולה הזעירה. אביה, כומר מקומי, עודד את אהבתה לספרים וסיפק לה נייר וכלים לכתיבה. אחותה קסנדרה הייתה שותפה קרובה וכתובות רבות היו מופנות אליה; חלק גדול מהמכתבים אבדו או נשרפו. אחיה הנרי סייע בהוצאת ספריה, ואחרים שירתו בצי או נקטו בעיסוקים אחרים.
היצירות המוקדמות מצביעות כבר על חוש פרודיה ועל נטייה ללעוג לסוגות מקובלות, כגון ספרות סנטימנטלית וגותית. רומן המכתבים "ליידי סוזן" ומחברות הנעורים מציגים טון שנון ולעגני. בבגרותה המשיכה לכתוב ולקרוא, ונהגה להקריא סצינות מהספרים לבני משפחתה.
"גאווה ודעה קדומה" נוצרה כבר ב-1797 כטיוטה בשם "רשמים ראשונים". הוצאה לאור החלה רק כששידכה לה הצלחה בהוצאה מ-1811 והלאה. רוב ספריה פורסמו באנונימיות כ"מאת ליידי", ולכן לא זכתה להכרה רשמית בתקופה הראשונה. בניגוד לכך, אחרי פרסום הממואר של אחיינה ב-1869, תנועת המחקר והפופולריות רק גדלה עד להכרה רחבה במאה ה-20.
אוסטן השתמשה באירוניה באופן בולט, כלומר אמרה דבר שנראה פשוט אך הכוונה שלו נוגדת זאת, כדי להראות את הצביעות החברתית. היא פיתחה היטב את טכניקת ה"מבע עקיף חופשי" (שילוב מחשבות הדמות בתוך קול המספר), מה שאיפשר לה להציג מחשבות ותגובות פנימיות בלי ציטוטים ישירים.
הרומנים שלה מצטיינים בדיאלוגים חדים, בתיאור יחסי כוחות חברתיים ובדגש על חינוך עצמי: הגיבורות לומדות להכיר את עצמן ולהשתפר. נושאים חוזרים הם כסף, ירושה, מעמד חברתי ותלות כלכלית של נשים. למרות שחלקים מהעלילה נראים היום מוגבלים למערכת נישואים, בעיניה של אוסטן נישואים היו לעיתים ביטחון כלכלי הכרחי לנשים.
בזמנו קיבלו ספריה יחסית ביקורות ממעטים, אך הם נמכרו. המחקר על יצירתה התגבר במאה ה-20, והיא נחשבת כיום לאחת הסופרות המרכזיות בספרות האנגלית. יצירותיה תורגמו ושוחזרו רבות, והן נתנו השראה לעיבודים בקולנוע ובטלוויזיה, ולעיבודים מודרניים כמו "קלולס" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס".
בשנים 1816, 1817 חלה והידרדרה. אבחונים מודרניים מציעים סיבות שונות למותה: מחלת אדיסון, לימפומת הודג'קין או שחפת כתוצאה מחלב נגוע. היא מתה בווינצ'סטר ב-18 ביולי 1817, בגיל 41, ונקברה שם.
בסוף ימיה הותירה רישום של ספרים לא גמורים וגרסאות מוקדמות של יצירות שהתפרסמו אחר־כך. המורשת שלה כוללת יצירות קלאסיות שממשיכות לעורר עניין ודיון.
ג'יין אוסטן (16.12.1775, 18.7.1817) הייתה סופרת אנגלית. היא כתבה ספרים על בנות צעירות שמחפשות נישואים והגנה כלכלית.
הספרים המפורסמים שלה הם: תבונה ורגישות, גאווה ודעה קדומה, מנספילד פארק, אמה. שני ספרים נוספים יצאו לאור אחרי מותה: מנזר נורת'אנגר והטיית לב. היא התחילה גם ספר בשם סנדיטון ולא סיימה אותו.
אוסטן גדלה בבית כומר. אביה ואחיה עודדו אותה לקרוא ולכתוב. היא חיה רוב חייה עם משפחתה. אחותה קסנדרה הייתה חברה קרובה.
היא כתבה באנרגיה ובחוכמה. היא השתמשה ב"אירוניה" (כאשר אומרים דבר אחד אך רוצים להראות דבר אחר) כדי להצחיק וגם לבקר את החברה. הרבה דיאלוגים ושיחות יש בספריה. היא כתבה על כסף, ירושה ותלות של נשים בנישואים.
בסוף חייה חלתה קשה. רופאים לא ידעו בדיוק מה גרם למותה, אולי מחלה פנימית או זיהום. היא מתה בווינצ'סטר בגיל 41 וקבורה שם.
כיום ספריה מפורסמים בעולם. הם תורגמו לעברית ומופיעים בסרטים ובסדרות. יש גם עיבודים מודרניים כמו הסרט קלולס וספרים שזכו להשראה מיצירותיה.
הסיפורים שלה עוזרים להבין אנשים ומערכות יחסים. הם מצחיקים, חכמים ומלאי תובנות על חיי משפחה ונימוסים.
