גולאג

גולאג (ברוסית: ГУЛАГ) הוא קיצור של ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון. זה היה משרד של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות שהפעיל רשת של מחנות עבודת כפייה. המחנות נועדו רשמית לפושעים, אך בפועל שימשו גם לדיכוי מתנגדי המשטר הפוליטי.

המילה "גולאג" מתארת את המנהל ולא מחנה יחיד. עם זאת, בשפה המדוברת המונח נעשה שם נרדף למחנות עצמם. האסירים קראו לעצמם "זקה" (קיצור מהמילה הרוסית "заключённый", אסיר), שצמח מהקיצור z/k שהופיע במסמכים רשמיים. יש גם השערה שהכינוי קשור ל"אסיר בונה תעלות".

היו סוגים שונים של מחנות: מחנות עבודה קשות עם כליאה, מחנות שמיקומם נבחר לצורך משאבים, ומתקנים לשימושי תעשייה מקומית.

לאחר המהפכה של 1917, הנהגת בולשוויק ראתה רבים כאויבי המדינה. הגולאג הוקם רשמית ב-25 באפריל 1930. בתקופת שלטון סטלין המערכת התרחבה מאוד. סעיף 58 בחוק הפלילי איפשר מעצרים המוניים, ומשפטי ראווה הובילו לשליחת רבים למחנות.

הדרישה לכוח עבודה זול בעבודות תיעוש גרמה לגיוס המוני של אסירים. בין 1931, 1932 היו כ-200,000 אסירים; ב-1935 המספר הגיע לכמיליון; לאחר הטיהורים ב-1937 קרוב לשני מיליון. במלחמת העולם השנייה חלק גדול האסירים שוחרר או נשלח לחזית, אך אחרי המלחמה המספר עלה שוב ושיא הגיע לכ-2.5 מיליון בתחילת שנות ה־50.

החל מ-1954 שחררו יותר אסירים פוליטיים. חרושצ'וב בגינויו את סטלין ב-1956 תרם לשחרורים. הגולאג פורק רשמית ב-25 בינואר 1960.

על פי נתונים מתועדים היו כ-1,054,000 נפטרים בגולאגים בין 1943 ל-1953. מספרים אחרים מצביעים על אלפי מקרי מוות נוספים בשנות ה־30, ולפי מקור אחד עברו בגולאגים כ־29 מיליון איש במהלך התקופה.

תנאי החיים היו קשים מאוד. האסירים עבדו במשימות פיזיות קשות, לעיתים בכריתת עצים ובכרייה. הוטלו עליהם מכסות עבודה קשוחות; אי עמידה במכסה גררה קיצוץ מזון. המזון סיפק לעיתים כ־1,200 קלוריות ליום בלבד. ארגון הבריאות העולמי קובע שמי שמבצע עבודה קשה זקוק ל־3,100, 3,900 קלוריות ביום.

חוסר ביגוד הולם, טיפול רפואי ונגישות לוויטמינים גרמו למחלות ותמותה גבוהה. במקרים קיצוניים הוסרו מזונות, והיו גם מקרי אלימות קשה בתוך המחנות.

רוב המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ונידחים. אזורים ידועים כוללים את צפון־מזרח סיביר (למשל קולימה ונורילסק) ואת אזורי סטפה בקזחסטן. אחד המחנות הראשונים היה במנזר באיי סולובצקי בים הלבן. חלק מעבודות התשתית במדינות כמו מוסקבה נבנו על ידי אסירים.

לא כל המחנות היו מוקפים בגדרות חזקות. לפעמים הסתמכו השלטונות על מזג אוויר קיצוני וכלבי גישוש כדי למנוע בריחות.

הגולאג השפיע עמוקות על החיים והתרבות בסובייטי. ספרים של סולז'ניצין, שראיינה ותיעדה את החוויה, חשפו את היקף הדיכוי והפכו לסמל. זיכרונותיהם של סופרים כמו שאלאמוב וגינזבורג נתנו קול לניצולים והשפיעו על התודעה הציבורית לגבי המחנות.

משוחררי הגולאג הוגבלו מבחינת תעסוקה ומקום מגורים. חוק ה"101 הקילומטרים" מנע מהם לגור בקרבת ערים גדולות. רבים סבלו מהטרדות של נציגי הביטחון במקום העבודה. בגלל הגבלות אלה רבים בחרו להישאר בסביבה הכפרית או בקרבת המחנות.

ב־1991 אישר הפרלמנט הרוסי הצהרה על זכויות הפרט. בשנת 2009 דרש נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב להפחית מעצר בעקבות פשעים כלכליים, ודרישה זו הפכה לחוק שמקטין מעצרים מסוג זה.

גולאג הוא בראשי תיבות של מנהל מחנות עבודה בסובייטי. אלה היו מחנות שבהם אנשים נשפטו והוצא לעבוד בכוח.

המילה גולאג מתייחסת למשרד שעומד מאחורי המחנות. האסירים כינו את עצמם "זקה". זה קיצור של המילה הרוסית לאסיר.

היו מחנות קשים עם עבודה קשה. היו גם מחנות שנבנו ליד מקורות חומרי גלם.

הגולאג הוקם רשמית ב־1930. בתקופת סטלין רבים נתפסו כאויבים פוליטיים ונשלחו לשם. בשנות ה־30 וה־40 מספר האסירים גדל מאוד.

במהלך מלחמת העולם השנייה חלק מהאסירים שוחררו או נשלחו להילחם. אחרי המלחמה המספר עלה שוב. בתחילת שנות ה־50 היו כמיליון־ים של אסירים, ובשיא היו עד כ־2.5 מיליון.

הגולאג פורק רשמית ב־1960. בשנות ה־50 החלו לשחרר יותר אסירים פוליטיים.

התנאים היו קשים מאוד. אנשים עבדו ימים ארוכים. האוכל היה מועט. לפעמים נתנו רק כ־1,200 קלוריות ביום. זה מעט מאוד לעבודה קשה.

הרבה אסירים חלו ולא קיבלו טיפול רפואי מספק. מזג אוויר קר וחוסר ביגוד הקשו על ההישרדות.

מחנות היו במקומות מרוחקים. דוגמאות: קולימה ונורילסק בסיביר, וסולובקי בים הלבן. לפעמים המחנות היו במקום שבו חיפשו עץ או מחצבים.

מיליוני אנשים עברו בגולאג. ספרים של ניצולים, כמו של סולז'ניצין, חשפו את מה שקרה שם. כך למד העולם על המחנות.

משוחררים לא תמיד קיבלו עבודה טובה. אסור היה להם לגור קרוב לערים לפי חוקים מסוימים. רבים נשארו באזורים הכפריים.