קהילת יהודי קרקוב הייתה אחת המרכזיות באירופה. לפני המלחמה חיו בעיר כ-56,000 יהודים. הם הפעילו ארגונים פוליטיים ותרבותיים, בתי ספר ותיאטראות ביידיש. בשנות ה-30 חלה עלייה באנטישמיות שהקשתה על חיי היומיום.
ב־1939 נכבשה קרקוב על ידי גרמניה הנאצית. השלטון הגרמני יצר אזור בשם הגנרלגוברנמן, שטח בפולין שלא סופח לגרמניה אך נשלט בידי הנאצים. תחת שלטון זה הוטלו הגבלות קשות על היהודים והחלו גירושים ואלימות.
החוקים הראשונים כפו סימון על עסקים יהודיים וחובת עבודות כפייה. יהודים נאלצו ללבוש סרט עם מגן דוד. נאסר עליהם להיכנס למקומות רבים, והם הוגבלו בתנועה ובזכויות בסיסיות.
גטו קרקוב הוקם באופן רשמי ב־20 במרץ 1941 באזור פודגוז'ה (Podgórze), בצד הדרומי של הנהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו וכטר דרש ריכוז כל היהודים שם עד אפריל. כ־15,000 יהודים נדחקו לאזור שהיה מיושב בעבר על ידי כ־3,000 תושבים. הדירות הוקצו לארבע משפחות בממוצע, רבות חיו ברחוב. הגטו הוקף חומה בגובה כ־3 מטרים, ובשעריו נאסר יציאה ללא אישור. הצפיפות ודלילות האוכל גרמו למגפות ותמותה.
היודנראט (מועצת יהודים) הוקם בלחץ הגרמנים כדי לייצג את הקהילה אל מול שלטונות הכיבוש. מרק ביברשטיין מונה לראשו בתחילת המלחמה. היודנראט נדרש לבצע פקודות גרמניות, והפך לגוף שבאמצעותו הטילו הנאצים החלטות על החיים היהודיים.
היודנראט נקרא לחלק תפקידים ולנהל שירותי סעד, בריאות ודיור. בתחילה מנה היודנראט ועדות ומחלקות שסיפקו ארוחות, דירות משותפות ומרפאות. עם הזמן הופחת כוחו, וההחלטות קרבו יותר ויותר לפקודות הגרמנים.
האזורים שהגיעו לגטו כללו גם פליטים רבים שהחריפו את המחסור. היודנראט ניהל בתי תמחוי, דירות לפליטים ושירותי בריאות. ההקצבה שהקצו הגרמנים הייתה נמוכה ביותר, כ־250 קלוריות ליום, והאוכל לא הספיק.
עם כניסת היודנראט לגטו עברו אליו כל המוסדות. היודנראט נאלץ לבחור מי יחשב ל"חיוני" לעבודה ויחולקו לו תעודות, קנקרטה (תעודות שהעניקו אישור עבודה). בחלוקה זו נקבע מי יישלח לעבודה ומי עלול להיגרש. רוזנצוויג, שביקש להציל כמה שיותר אנשים, נפגע מהמפקחים הגרמנים ומאוחר יותר גורש והוצא להורג יחד עם משפחתו.
דוד גוטר כיהן לאחר רוזנצוויג. בתקופתו היודנראט איבד כמעט כל השפעה והשלטון הועבר ישירות לידי אנשי האס אס. במרץ 1943 החל חיסול סופי של הגטו: אלפי יהודים נשלחו למחנות עבודה כמו פלאשוב, אחרים נרצחו ברחובות והמתאימים נשלחו לאושוויץ ולבלז'ץ, מחנות ההשמדה. בסוף שנות 1943 הושמדו גם המשטרה היהודית ושאר שרידי היודנראט.
באוגוסט 1942 הוקמה מחתרת בגטו על ידי תנועות נוער ציוניות וחברתיות. בקרקוב בחרו המחתרות לפעול גם מחוץ לחומות הגטו, והתקיים קשר עם מפקדות בוורשה. פעולה בולטת הייתה התקפת ה־22 בדצמבר 1942 על קפה ציגנריה, בית קפה בעיר שנועד לקצינים גרמנים. הפעולה פגעה במפורסם אך גרה בגל מעצרים ופגיעה בארגוני המחתרת המקומיים.
אזרחים פולנים מסוימים סייעו ליהודים. תדאוש פנקייביץ', בעל בית מרקחת מול כיכר השילוחים, הבריח תרופות ומזון ונתן עזרה בחינם. הוא סייע בהברחת תעודות ובהצלת חולים וזקנים. גם שוטרים פולנים כמו פרנצ'ישק בנש הצילו יהודים וקיבלו הכרה מאוחר יותר כחסידי אומות העולם.
לפני המלחמה חיו בקרקוב קהילה יהודית גדולה. הם למדו, עבדו ויצרו תרבות. עם הזמן התחילו איומים כלפי היהודים.
בשנת 1939 נכנסו חיילים גרמנים לקרקוב. השלטון החדש אסר על יהודים רבים מעשים פשוטים.
ב־1941 כפתו את רוב היהודים באזור קטן שנקרא גטו פודגוז'ה. הרבה אנשים נדחקו שם. סביב הגטו בנו חומה גבוהה. בתנאים ההדוקים פרצו מחלות ורבים חיו בעוני.
הגרמנים הקימו מועצה יהודית שנקראה יודנראט. היא נועדה לנהל עניינים של הקהילה. היודנראט ניסו לעזור, אך גם קיבלו פקודות מהגרמנים.
בתוך הגטו הוקמו בתי תמחוי ומרפאות קטנות. אך האוכל והתרופות לא הספיקו. בשנת 1943 פינו הגרמנים את הגטו. רבים נשלחו למחנות רחוקים, וחלק נרצחו. בסוף נשארו מעט אנשים בלבד.
בגטו פעלו קבוצות שהתנגדו לגרמנים. הם תקפו מקומות מחוץ לגטו. כמה אזרחים פולנים עזרו בסתר. דוגמה לכך היא תדאוש פנקייביץ', בעל בית מרקחת, שנתן תרופות ואפשר לאנשים לברוח. אנשים כאלה הוכרו אחר כך כחסידי אומות העולם.
תגובות גולשים