גלישה אווירית

גלישה אווירית היא ספורט אווירי אתגרי, שמתבצע באמצעות גלשון אוויר (כלי טיס לא ממונע, מסגרת עם כנף). זה יכול להיות ספורט תחרותי או תחביב לשעות הפנאי.

בהתחלה מזניקים מהמורדות בעזרת ריצה קצרה במדרון. היום אפשר לרחף שעות ולנסוע מרחקים גדולים בעזרת תרמיקות (זרמי אוויר חמים שעולים). הגולש מחובר לגלשון ברתמה (חגורה שמחברת את האדם לכלי). השליטה מתבצעת על ידי הטיית הגוף ימינה ושמאלה לגלגול, וקדימה ואחורה לשינוי המהירות. גלשונים מודרניים כוללים שלד קל, בדרך כלל מאלומיניום, והם שוקלים כ-20, 35 ק"ג.

יש גם המראה בגרירה (השקה שבה גלשון מחובר בחבל לרכב או לאולטראלייט). בחבל כזה אורך של כ-400 מטרים מאפשר להאיץ ולטפס לגובה. בעת הגעה לגובה מתאים הגולש משתחרר מהחבל. בישראל משתמשים בשיטה זו רבות בדרום לטיסות מרחק.

כמה גולשים מעדיפים רתמה ממונעת (רתמה עם מנוע ומדחף בגב). היא מאפשרת המראות במשטחים פתוחים וטיסות ללא צורך בגרירה.

תנאי טיסה טובים הם רוח עד כ-30 קמ"ש ומזג אוויר שמייצר תרמליקה טובה. כשהתנאים מתאימים, יוצאים לטיסת מרחק שנקראת קרוס (Cross Country).

יש עדויות לגלישה אווירית כבר בספרד של שנת 875. רק במאה ה-19 החלו לבנות גלשונים פרקטיים. אוטו ליליינטל מגרמניה תכנן ובנה גלשון שנשא אדם, וכתב עבודות על מעוף הציפורים. פיתוחי המאה ה-19 והשילוב של כנף רוגאלו בשנות ה־50 וה־60 שיפרו את העיצובים והביאו לקונפיגורציה הנפוצה היום.

בישראל הפעילות מאורגנת בעיקר דרך האגודה הישראלית לגלישה אווירית, שפועלת מאז אמצע שנות ה־70 ופועלת לתחזק אתרים, לקדם בטיחות ולהקים תחרויות. רוב הטיסות נעשות בין סוף מרץ לתחילת נובמבר ובסופי שבוע.

אתרי המראה נפוצים: תבור, מבוא חמה וזכרון יעקב. ההמראה מתבצעת בריצה במדרון כשהגולש אוחז במשולש הניהוג (מבנה אלומיניום מקובע לכנף).

שיאים בישראל: חגי זיו קבע שיא מרחק ב־2005 עם טיסה של יותר מ‑200 ק"מ מאופקים ועד מבואות אילת, שנמשכה כ־6 שעות. יגאל ספיבק טיפס לגובה שיא של 4,650 מטר ב־1999.

התחרויות בליגה נערכות בדרך כלל בכל שלושה שבועות בימי שבת. המטרה היא להשלים מסלול של בדרך כלל 50, 70 ק"מ בזמן הקצר ביותר. משתתפים משתמשים ב‑GPS כדי לתעד את הנתיבים. בסיום היום מחשבים ניקוד לכל טייס בעזרת תוכנה מיוחדת.

גלישה אווירית היא ספורט שבו אנשים טסים עם גלשון אוויר. גלשון אוויר הוא כנף גדולה שעליה יושב אדם.

אוהבים להמריא ממדרון. הגולש רץ ועף במדרון. אפשר גם לגרור עם חבל לרכב. גרירה זה כשמושכים את הגלשון בעזרת רכב.

כדי להישאר קשור משתמשים ברתמה. רתמה זו היא חגורה שמחברת בין האדם לגלשון. יש גם רתמות עם מנוע קטן. רתמה כזו עוזרת להמריא בלי רכב.

כשיש אוויר חם שעולה קוראים לזה תרמיקות. תרמיקות עוזרות לגלשן לעלות ולרחף זמן רב.

מעולם העתיק יש עדויות לגלישה אווירית כבר בשנת 875. במאה ה־19 התחילו לבנות גלשונים שאולי נשאו אנשים. רוגאלו פיתח סוג של כנף גמישה שהשתלבה בגלשונים.

בישראל יש אגודה לגלישה אווירית מאז שנות ה־70. הם מארגנים תחרויות ושומרים על בטיחות.

אתרים פופולריים להמראה הם תבור ומבוא חמה. ההמראה נעשית בדרך כלל בריצה במדרון כשהגולש מחזיק במשולש הניהוג (משולש אלומיניום שמחזיק את הכנף).

השיא המרחקי בישראל הושג ב־2005 על ידי חגי זיו. הוא טס יותר מ‑200 קילומטרים ושיהה כ־6 שעות באוויר. השיא בגובה הושג ב־1999 על ידי יגאל ספיבק, בגובה של 4,650 מטר.