דובר בשירה הוא הקול או הדמות שבשמו מדבר השיר. הדובר הוא נקודת המבט של השיר, ולפי קולו מייחסים את הרגשות והמסרים. במקבילה הפרוזאית קוראים לו המספר.
אין לערבב בין דובר למחבר. רבים מהמחברים יוצרים דוברים ששונים מהם במידה רבה. יש ז'אנרים שלמים, כמו המונולוג הדרמטי (דיבור ארוך של דמות אחת), שבהם הדובר ברור כנבדל מהמחבר. בתקופה הרומנטית רבים נטו לזהות בין הדובר למחבר, כי משוררים כתבו על עצמם בקול אישי.
מבחינים בין דוברים המדברים בגוף ראשון, שני או שלישי. הבחירה בגוף אינה שווה תמיד לתכונות אחרות של הדובר. דובר יכול לדבר בגוף ראשון אך להציג מרחק בזמן או במקום, כלומר לא לכלול את עצמו במלאות העולם המתואר.
תכונות הדובר עוזרות לשפוט אותו. למשל, יש דוברים שנחשבים בלתי מהימנים. מספר בלתי מהימן הוא מספר שאי אפשר לסמוך על עדותו. הקורא שואל למה המחבר שם מילים אלה בפי דובר כזה. אי אפשר להכין רשימת כל התכונות האפשריות; הן תלויות בדמיון. עם זאת, תכונות נפוצות כוללות אמינות, ידע, ערכים וסגנון.
אפשר להסתכל על הדובר כעל ציטוט של המחבר. לפי תאוריית הציטוט של שטרנברג, המחבר מצטט את הדובר, והדובר מצטט דמויות אחרות. כל ציטוט עובד לפי עקרונות דומים גם אם הדמות מומצאת. פעולת הציטוט יוצרת שילוב פרספקטיבות שיכול לשנות את משמעות השיח.
דוגמה לכך היא הסיפור המורכב של ג'ון בארת' "המנליאדה". בבארת' נוצרת שרשרת ציטוטים: מנלאוס מספר לעצמו סיפור שהוא כבר סיפר לדמויות אחרות. הסיפור מתפתל והציטוטים מציגים רבדים של נקודות מבט.
דובר משמש גם בחיי היום־יום כדי ליצור אירוניה. אירוניה כאן היא מצב שבו אדם מציג דובר שונה ממנו כדי לומר את ההפך ממה שנראה. למשל, מי שמצהיר על חכמה של מישהו שהביע אמירה מטופשת עשוי להשתמש באירוניה. כך משתמשים בדוברים גם כדי להטעות או להדגיש משמעות אחרת.
תכונות הדובר משפיעות מאוד על הנרטיב. דובר כל־יודע (דובר שיש לו ידע מלא על העלילה) לא צריך להסביר את מקורות המידע שלו. אך הקורא יכול להרגיש שהמחבר עיכב מידע כדי ליצור אפקט רטורי, וזה מזכיר שהסיפור הוא בדוי.
דובר שאינו כל־יודע חייב להסביר איך קיבל את ידיעותיו. הוא יכול לספר רק על מה שראה או שמע, וזה מגביל אותו. מודעות הדובר לתקשורת חשובה גם כן. ביומן, לדוגמה, הכותב אינו צריך להסביר מדוע הוא כותב. לעומת זאת, בסיפור מסגרת הדובר מודע שהוא מפרסם טקסט ולכן מספק הסברים.
יש טקסטים המשתמשים בתצפית פנימית על דמות, ובו־זמנית נותנים אקספוזיציה (מידע רקע) דרושה לקורא. סגנון זה נראה אצל היינרי ג'יימס, בין היתר. לפעמים הדובר שומר על נקודת מבט של הגיבור כל הדרך, והאקספוזיציה נחשפת בהדרגה כחלק מהעלילה. טכניקה נפוצה לכך היא פלאשבק (חזרה לזיכרון בעבר), שמאפשר למסור עבר כחלק מהמחשבות בהווה.
דובר הוא הקול שמדבר בשיר. זה לא תמיד המחבר. הדובר הוא מי שמספר או מבטא רגשות.
מחבר כותב את השיר. דובר הוא הדמות שבקולה מדברים. לפעמים המחבר והדובר שונים מאוד.
דוברים מדברים בגוף ראשון (אני), שני (אתה) או שלישי (הוא/היא). הבחירה בגוף משנה את איך מרגיש הסיפור.
לפעמים הדובר לא אמין. מספר בלתי מהימן הוא דובר שאי אפשר להאמין לכל מה שהוא אומר. זה גורם לקורא לחשוב ולפענח מה באמת קרה.
המחבר יכול להציג דובר כציטוט. פירושו שהמחבר מציג דיבור בתוך דיבור. זה יוצר שכבות של סיפורים בתוך סיפורים.
דוגמה: בסיפור "המנליאדה" של ג'ון בארת' הדמויות מספרות סיפור בתוך סיפור. הסיפורים מתחברים ומבלבלים במכוון.
באמצעות דובר אפשר לומר דבר אחד ולכוון לשני. זה נקרא אירוניה. גם בשיחה יומית משתמשים בטכניקה הזו כדי להקנות משמעות אחרת.
מה שהדובר יודע קובע מה הקורא לומד. דובר שיודע הכול יכול להסתיר מידע כדי ליצור הפתעה. דובר שיודע מעט מדווח רק על מה שהוא ראה או שמע. לפעמים משתמשים בפלאשבק (חזרה לזיכרון) כדי לספר על העבר של הדמות.