בישראל יש שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אגם החולה היה בעבר אזור דיג חשוב, אך יובש בשנות ה־50. בנוסף מתפתח כאן גידול דגים במתקנים מלאכותיים, כגון בריכות ובכלובים בים.
הים התיכון מחולק לאגן מערבי ואגן מזרחי. הזרמים והעומק שונים ביניהם, ולכן גם הכמות והסוגים של הדגה משתנים. במזרח הים התיכון המים עניים בחומרים מזינים, וזה מגביל את כמות האצות הזעירות (ננופלנקטון) שמזינות את הדגים. חפירת תעלת סואץ ב־1869 הביאה מינים מהים האדום לים התיכון.
במזרח הים התיכון יש פחות מינים מאשר במערב. סוגי הדגים מחולקים לפי בית הגידול: דגי חוף (מים רדודים), דגי קרקע (דמֶרסליים, חיים קרוב לקרקעית) ודגי מים עליונים (פֶלאגיים, חיים בשכבת המים העליונה). דייגים ישראלים שולים בערך 3,500 טון דגים בשנה בחופי הים התיכון.
הכנרת היא האגם המתוק הנמוך בעולם. אורכה 21 ק"מ, שטחה כ־167 קמ"ר, ועומקה המקסימלי 45 מ'. היא מקור דיג חשוב בישראל.
בכנרת חיים כיום 27 מיני דגים. חלקם מקומיים וחלקם הובאו על ידי האדם. הדגים העיקריים שנידוגים הם אמנון (דג מקומי) וקיפון. מדי שנה תופסים כ־2,000 טון דגים בכנרת.
מפרץ אילת הוא שלוחה עמוקה של ים סוף. המים חמים ומלוחים מאוד. הסביבה המיוחדת הזו אפשרה הופעת מינים אנדמיים, מינים שלא חיים בשום מקום אחר. באזור גדלים בעיקר משפחות דגים כמו הקוליאסיים, הצניניתיים והקיפוניים.
החולה היה אגם גדול ועשיר בדגה במשך אלפי שנים. אגם זה יובש באמצע המאה ה־20 כדי לפנות שטחים לחקלאות, וכך אבדו אזורי דיג חשובים.
גידול דגים בבריכות החל בארץ בסוף שנות ה־30. כיום זהו מקור עיקרי לדגי הים המיוצרים בישראל. מינים מרכזיים המגדלים בבריכות הם הקרפיון, אמנונים, כסיף וקיפון, וכן טרוטה בבריכות קרות.
דייגים מקצועיים משתמשים ברשתות שונות: הקפה, מכמורת, ראי וזימים. נעשה גם דיג בחכות ובקרסים. דייגים חובבים דוגים לאורך החוף, בנחלים או מתוך סירות.
דיג היה חלק מהכלכלה בעת העתיקה ומופיע בתנ"ך ובמקורות אחרונים. בכמה מקומות במקורות יש שימוש במונחים מקצועיים של הדיג, כמו חכה ומכמורת. בימי ישו סביב הכנרת הדיג מוזכר גם בברית החדשה.
מאמצי היישוב לפתח דיג החלו אחרי מלחמת העולם הראשונה. בתחילה ניסו קבוצות וקיבוצים להקים צי דיג עצמאי. חלק מהניסיונות הצליחו, חלקם נכשלו בגלל קשיים כלכליים ותפעוליים.
ניסיונות ארגוניים ומוסדיים להפעלת דיג עברי נערכו משנות ה־20 וה־30. בשנות ה־30, 40 חלק מהקיבוצים פתחו בפעילות דיג, אך רבים נטשו אחר כך את הענף לטובת חקלאות או בגלל קשיים.
בכנרת הקימו קיבוצים שמצאו שיטות דיג מקומיות ולמדו מדייגים ערביים. בשנות ה־40־30 קוּם קואופרטיב דייג שארגן מכסות דיג לכל קיבוץ.
קיבוץ חולתה לקח לידיו את הדיג בחולה בשנות ה־30. הייתה גם שיטת דיג מיוחדת שהשתמשה בשדה חשמלי למשיכת דגים. בסופו של דבר האגם יובש.
לאחר הקמת המדינה הורחב ענף הדיג. הוקמו קואופרטיבים, בית ספר ימי ומכונים לחקר דיג. אך שורה של משברים כלכליים וסגירות של שׁדות דיג בחו"ל הקשו על הענף. בשנות ה־50, 60 חלק מקיבוצי החוף הפסיקו פעילות דיג מסחרית.
באילת הוקמו קבוצות דייגים אחרי קום המדינה. אזור אילת עשיר בדגה, אך התיירות והשינויים הסביבתיים פגעו בהיקף הדיג. בשנים אחרונות פותחה חקלאות ימית של דניס בכלובים, שנויה במחלוקת סביבתית.
יוצאו ניסיונות להרחיב את הדיג אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, אך אלו לא תמיד צלחו.
חקירת הדגה בארץ החלה בידי מדענים ואנשי מקצוע עוד לפני קום המדינה. מאז הוקמו תחנות וחברות ממשלתיות לחקר הים, ביולוגיה של הדגים ואוקיינוגרפיה.
דייגים היו מעורבים לפעמים בפעולות ביטחוניות, למשל בהברחת נשק ובהובלות אספקה בתקופות מלחמה. ספינות דיג אף שימשו כבסיס ליחידות ימיות צבאיות (סד"ג).
הצריכה השנתית של דגים בישראל גבוהה. רוב הדגים הנאכלים מיובאים, ורוב התוצרת המקומית מגיעה מבריכות דגים.
מצב הדגה בחופי ישראל ובעיקר בים התיכון מדאיג. ניהול לקוי, חוסר מגבלות על גודל העין ברשתות ודיג יתר פגעו בכמות ובאיכות הדגה. חלק מהבעיות: שלל קטן יותר, פחות דייגים פעילים ופגיעה בבתי גידול ימיים.
לאחר דוחות ביקורת הונהגה רפורמה שתחילתה ב־2015. הוטלו מגבלות על רישיונות הדיג, הוקצו כספים לצמצום צי המכמורת, והוקמה יחידת אכיפה ימית. שיקום משאב הדגה דורש מגבלות ממושכות, צמצום מאמץ הדיג ושימוש בציוד יותר בר־סלקציה (שאינו תופס יצורים קטנים).
רבייה היא תהליך שבו יצורים חיים מעמידים צאצאים. אצל רוב הדגים ההפריה מתרחשת במים: הנקבה משחררת ביצים והזכר מפריש זרע מעליהן. מדע הרבייה משתמש במדדים כמו גיל הבגרות המינית ועוצמת הפוריות כדי להעריך שרידות אוכלוסיות.
בתמונות ההיסטוריות מופיעים דייגים, קיבוצים וסירות מאז שנות ה־30 עד ה־40. התמונות מציגות את העבודה, הרשתות והבריכות של התקופה.
בישראל יש שלושה מקומות חשובים לדיג: הים התיכון, הכנרת ומפרץ אילת. אגם החולה היה פעם מקום דג גדול. היום מגדלים דגים גם בבריכות.
הים התיכון מחולק לשני חלקים. בחלק המזרחי יש פחות חומרים למזון של הדגים. חפירת תעלת סואץ הביאה דגים מהים האדום.
יש דגים שחיים בקרקעית הים, דגים שחיים קרוב לחוף ודגים שחיים בשכבה העליונה של המים. דייגים בישראל תופסים אלפי טונות דגים בשנה.
הכנרת היא אגם מתוק קטן יחסית. היא נמוכה ביחס לפני הים. שם יש דגים מקומיים ויש גם דגים שהובאו על ידי אנשים.
הדגים החשובים בכנרת הם אמנון וקיפון. מדי שנה תופסים שם אלפי טונות דגים.
אילת היא מפרץ עמוק וחם. יש שם הרבה מינים מיוחדים. המים מלוחים וחמים.
החולה היה אגם גדול עם דגים רבים. באמצע המאה ה־20 הוא יובש והדייגים הפסיקו לדוג שם.
מגדלים דגים בבריכות מאז שנות ה־30. דגים כמו קרפיון וטרוטה גדלים בבריכות.
דייגים משתמשים ברשתות ובחכות. יש דיג מסחרי בסירות ויש דייגים חובבים על החוף.
מאז העת העתיקה דיג היה חלק מהחיים. בתקופות מודרניות הקימו קבוצות וקיבוצים שסיפקו דגים לשווקים.
יש סיפורים על דייגים שסייעו בזמן מלחמות והובילו אספקה. אחרי קום המדינה גדל המחקר והארגונים שעוסקים בדיג.
היום רוב הדגים שנאכלים בארץ מיובאים. יש דאגה שדיג יתר פוגע בדגים ובים. נערכים צעדים להגנה ולשיקום של הדגה.
רבייה היא איך יצורים חיים עושים ילדים. אצל רוב הדגים הביצים והזרע נפגשים במים.
יש תמונות ישנות של דייגים, סירות ורשתות משנות ה־30 וה־40.
תגובות גולשים